לטרישה בראון ( 1936-2017 ) שעתידה הייתה להיות אחת ממובילי הזרם במחול הפוסט- מודרני, היה רקע דווקא במחול המודרני השמרני. קיץ 1960 שבו בחרה בראון להשתתף בסדנא של פורצת הדרך הנודעת, אנה הלפרין, שינה את מהלך חייה. שם היא פגשה באיבון ריינר חדת השכל והשתיים מצאו שפה משותפת. בתחילת שנות השישים היא הגיעה לניו יורק ויחד עם ריינר מצאה את מקומה בין חברי הקבוצה המקורית שפעלה במנהטן בכנסיית ג'דסון ועסקה בחקר מחול חדש, ניסיוני, קורא תיגר, שלימים ייקרא מחול פוסט-מודרני.
בביקורה הקודם של להקת טרישה בראון בפסטיבל ישראל ב- 2015 ניתן היה לחזות בלהקה שלמרות גילה המתקדם, שימרה לא מעט מהמאפיינים ה'ותיקים' שהפכו לאבני יסוד במורשת הטריש- בראונית, המזוהה עם הפוסט מודרניזם. עם זאת, הלהקה הביאה לבמה רעננות מהפנטת, טרייה , שסחררה והעניקה חוויה אמנותית מזוקקת. ניכר שהלהקה עברה ריכוך מסוים ובתוך הכללים הנוקשים-דקדקנים, נמצא מקום לזרימה חדשה, מבורכת.
שישים שניות על טרישה בראון ותהליך המעבר שעשתה ממחול אלטרנטיבי ופורץ דרך במונחי העבר, וכן יצרה כמה מעבודות הפרינג' המשגשג והחדשני תוצר שנות השישים-שבעים שרבות מהן היו עבודות מרתקות רבות שהיו תלויות מקום. ימים יחלפו והיא, כמו שורת יוצרים בני דורה יעשו מהלך לאחור אל חיק הבמה הממסדית. תהליך שקורה גם כיום לכמה מזקני הדור של האי-מחול הקרוי גם קונספטואלי הארד קור, שהחלו לחזור בתשובה, אומרים יודעי דבר.
בשנות השישים והשבעים, עבודותיה של בראון שינו את האופן שבו הרקדן השתמש בגופו ובאופן שבו הקהל תפס את הגדרת המחול החדש, המושגי. בשנים אלה היא עשתה שורה של עבודות תלויות מקום, החל מעבודת ירידה לאורך קירות, או על קיר כשהרקדנים תלויים- רתומים אופקית אליו, ושורה של עבודות 'הליכה' על גזעי עץ בפארק. במהלכם, הרקדן נקשר לשרשרת מתכת שנכרכה סביב הגזע, כשהתפקיד תובע ממנו 'לפרום' את עצמו מהגזע עד שהוא יגיע חזרה לקרקע. בקיצור, הרקדנים עבדו קשה, לפעמים תוך סיכון מחושב. כן אציין עבודה מושגית מיוחדת. מדובר בעבודת הגגות המורכבת (roof piece ) שבה התמקמו המשתתפים על כמה גגות במנהטן ושידרו בתנועות סימנים לגג הבא בתור וכך, עד לגג האחרון.
לקראת סוף שנות השבעים, בראון התרככה והחלה לוותר על אתרי מופע אלטרנטיביים באוויר החופשי לטובת עבודות לבמה ממסדית, לוותר על רקדנים חובבניים לטובת רקדנים מיומנים. שיתופי הפעולה שלה, במיוחד עם ראושנברג, הקנו לה דרגה נוספת של מכובדות, כך גם הקשרים עם מוסיקאים ובמיוחד עם המוסיקאית/מבצעת לורי אנדרסון ובכך הוציאה את עצמה מהשוליים, ממגבלות הפרינג', אל זרועות המיינסטרים והאולמות הממוסדים.
בביקורה הנוכחי בסוזן דלל לקחו חלק תשעה רקדנים בלבד. חלקו הראשון של הערב התקיים בחוץ, ברחבה המרכזית של סוזן דלל. הצופים התמקמו בישיבה סביב ארבע פאות הבמה שהוקמה באמצע, אחרים התיישבו על מעקות אבן מסביב והתרווחו. הייתה זו שעת בין ערביים עם בריזה מקומית ואור מחוויר, שיצרו אווירה מיוחדת. אולי בשל כך, העבודה הפותחת (' Group Primary Accumulation', p.1973) הותירה את רישומה מעבר לכל שאר העבודות שהתקיימו בחלק ב' של הערב באולם סוזן דלל וכללו את Decoy, p.1979, את העבודה: Watermotor, p.1978, ועבודה הכי 'טרייה' בערב מ-1985-Working Title. הסיבה העיקרית כך שהעבודה ה'ישנה' ביותר עלתה על האחרונה 'הצעירה' שבהן, הייתה הנוכחות הכבויה יחסית של הרקדנים שחסרו את ההקפדה הדקדקנית שעמדה מאחורי הקלעים כלומר, בתהליך היצירה של בראון.
דווקא העבודה הראשונה הפותחת היטיבה להראות את תהליכי החשיבה של טרישה בראון . העבודה בוצעה על ידי ארבעה גברים לבושים בגדי טריקו לבנים ארוכים. לאורך העבודה הם שוכבים על הגב ומבצעים יחד בשורה רוחבית תרגילים מוכתבים מראש, בקצב אחיד, למרות שאין ליווי מוסיקלי או קולי. בפרוזדורי דלל נאמר כי זו פעם ראשונה שאת העבודה מבצעים גברים. עד כה המחול בוצע רק על ידי נשים. כולם עשו כמיטב יכולתם להישאר מסונכרנים לעילא ואכן, ככל שהמטלות היו מורכבות יותר ועמדו היטב גם במנחי גו מסוימים שלא היה בהם מגע עין לשנייה כדי לאשר תפעול אחיד, הם היו כמעט מושלמים. העבודה שהחלה בהבניה מינימליסטית, התקדמה בתלילות מתונה, אבל עשתה כברת דרך מבחינה אנרגטית ומבחינת חווית האסתטיקה הגיאומטרית.
במובנים מסוימים הפעלתנות המתוקתקת, זוויות התנועה המסונכרנות, שימת הלב לקומפוזיציות הגיאומטריות מתקשרות אצלי עם תרבות המצעדים- הפעילות האוניסונית האולטימטיבית, שיש בה קונוטציות של משטור מעורר אי-נוחות לא מאד בריאה. במקרה או שלא, רביעית הגברים הטורחים למדוד בגופם זוויות שינויי מנח, הזכירה לי את עבודות 'תנועה ציבורית' שהופיעה לפני שנה פלוס לבושה במדים לבנים ברחבה האחורית של סוזן דלל. מקרה? בלי לערוך השוואות, כמובן.
בזמנו כתבתי שהעבודות של בראון נראו בעיני כמגלמות צניעות, ללא התחכמויות, עם יכולת להביא אמנות כמעט מופשטת, וניכר שמאחורי היצירה יש מסד של תבונה . במחול שלה מהלכי תנועה שזורים זה בזה כשרשרת, ברוגע פנימי, בכיבוד החלל האישי ועם הכרת ערך.
היום קשה לי הרבה יותר להתפייט על מרבית העבודות שנוצרו בעידן המדובר שבו לטרישה בראון היה מקום של כבוד בקרב הקבוצה של בני דורה ששינתה את פני המחול. להצדיע להם- כן. לכבד ולהעריך את מקומם בספרי ההיסטוריה- בוודאי. אך להתפעמות של ממש נדרש גירוי מחשבה ותחושת התגלות שכנראה חלפה לבלי שוב. קצת אירוני שהעבודה היותר ותיקה בערב זה, עלתה בכל מובן על היצירה שסגרה את הערב והייתה הצעירה ביו אלה שהגיעו לארץ . אם אפשר לראות בעבודה מ-1985 עבודה צעירה. ב-Working Title משנת 1985 , לקחו חלק 8 משתתפים. זו הייתה העבודה היחידה שהשקיעו בה בעיצוב תלבושות צבעוניות . המילה עיצוב לא מתארת מציאות. עיצוב לא ממש היה, גם לא די מיקוד כוריאוגרפי.
זו לא הייתה עבודת פסגה, אלא יותר עבודת שקיעה די עצובה.