סטודיו בית אלפא, 19/05/22

צילום: אלי כץ

לפני הכל

אירוע זה נהגה ובוצע על ידי שתי רקדניות אלפא שביחד צברו לא מעט שנות ניסיון וזמן ליטוש של יכולותיהם הפרפורמטיביות. יכולות רבות תועלת אלו, באו לביטוי בערב די הזוי זה שהתרחש באולם הנמצא בקצה מבוך ארוך שנדמה נטוש, בבית ישן ברחוב בית אלפא בדרום העיר.

הקדמה

בדף הערב פורטו מכלול הנושאים שיוצפו במופע, וכבר הזדרזו וסיכמו את הערב באלו המילים: " דואט נשים חייתי, גרוטסקי, מתריס, סקסי, מרגש ומלא בהומור עצמי שבוחש, מכשף ומגיש תמהיל ייחודי ופוקח עיניים אל החוויה הנשית ".  לטעמי, דברי הסבר מסכמים בדף הערב היא פרקטיקה מיותרת, שכן כל אחד מהצופים עומד לראות במו עיניו  את המופע והוא לא ממש נזקק לטיפול מקדים שיקבע את תודעתו.

 עם חלק משמות התואר אין מה להתווכח, הרי מדובר ביוחנן ובלסן. שתי רקדניות מוכרות, מוכשרות, בעלות נוכחות חזקה ומורכבות שעומדות להעלות עבודה שבה אכן יש לא מעט מהמעלות שטרח האחראי על המלל הייעודי לציין בדף הערב.

התברר בדיעבד, וזה לזכותן של יוצרות "גם זה יעבור לך", כי דחפים אינטואיטיביים הובילו אותן לעולם מורכב מעבר לנושאים התיאורטיים (ולעתים בנאליים ) שסומנו מראש.

העבודה עצמה מורכבת משורה ארוכה של סצנות קצרות עד קצרצרות. אלמנט המשמש כחוט המחבר נעשה באמצעות שימוש רב-תכליתי בשני כסאות שממלאים פונקציות שונות ומגוונות בעבודת הרקדניות, או נגררים אחריהן בעודן משוטטות ברחבי האולם ומבצעות מסלולי תנועה במרחב, לשם סימון מעבר ומרווח לקראת הסצנה הבאה שאינה נובעת בהכרח מקודמתה.

 בגלל המבנה החופשי גם הצופה נשאר פתוח לקבל כל שינוי באווירה, בהתנהגות ובתכנים לא- מילוליים ומגיב היטב על ניואנסים הומוריסטיים.

בסטודיו בית אלפא

חלל האולם/במה מרווח לא פחות מכמה במות פרינג' ייעודיות. הנוכחים, כארבעים במספר, יושבים צמודים לקיר הדרומי. שתי המבצעות נכנסות לחדר מכניסתו היחידה כשהן כבר עוטות צעיף המכסה את הראש ואת הגוף. צלליתם מתגבהת בעזרת אחת מהידיים המוסתרות. אפשר להניח כי דימוי של נשים בחיג'אב בא כהתרסה מול סביבה פוליטית שמצמצמת זכויות נשים.

 אחר כך הן מתיישבות על כסאות פלסטיק לבנים זו מול זו ומזמרות הברות מקוטעות ברוח מזמור דתי ( chant) נעים לאוזן . בחירה לא צפויה שאינה תלוית הקשר.

 אחרי עיסוק במציאת פוזיציות ישיבה שונות, הן יורדות/נופלות  לעמידה על שש ובקרסוליהן גוררות את הכסא אחריהן, אחרי שהתחמשו במשקפי שמש על הפנים המכוסות צעיף. מהפנט לראות איך הן מתמרנות את המעברים הללו כשהן  מתנייעות על נעלי חוד ועקבי סטילטו.

לאחר שסיימו לנוע בשטח, להתקרב על ארבע לקהל ולאיים על צופים נבחרים בנביחות משכנעות ממרחק סמלי,  הן שבות לישיבה על הכיסאות בפיסוק רחב, בעוד הצעיף מכסה את הגוף ובחסותו, הן רוטטות מעונג.

בהמשך, הצעיפים הוסרו והשתיים מבצעות סצנה שלמה שמורכבת מהבעות מתחלפות בעודן לועסות מסטיק, מותחות אותו, מנפחות בלונים. זו עילה לפרצופים ששעשעו רבים מהנוכחים ואליהם שודכה שרשרת תקצירי פזמוני פופ שזכו לביצוע מיומן ובהם 'אי אם א ברבי גירל', 'קיס מי בייבי וואן מור טיים', ו'גירל'ז וואנט טו הב פא-אן'.

אין בכוונתי להלאות את הקוראים בתיאור שלל הסצנות הקצרות והמגוונות, אבל בשלב זה, פחות או יותר הן 'מטילות' כדורי זכוכית (?) דמויי עיניים שלקראת הסוף נאספו בקפדנות ואחסנו בנעליים. עד כה לא אותר תפקיד מוגדר לכדורים.

המקומות שבהם נשזרו מסרים מעוררי עניין, מפתיעים וחשובים, לא היו קטעי השתטות כמו לעיסת המסטיק בפיות פעורים, הליכות מענטזות מוגזמות ושאר רמיזות של הרהורי זימה ופיתוי, או הסצנה המתמשכת שבה אורין משתעלת על סף הקאה כשחפנית.  אלא בביצוע של מספר שירים שהיו בפועל כחציצה בין אותן סצנות שמטרתן לא אחת, הייתה לבדר.  

 זה התחיל בשירה מאופקת ולא מתחכמת של אילנה ואורין שבחרו בשירו התמים לכאורה של חיים נחמן ביאליק- 'נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד עלה ורד', שהן שרו לאט ובכוונה רבה.  חלק מהמילים המקוריות של דניאל סמבורסקי, עברו הטיה ללשון נקבה. מאוחר יותר, אחרי שהשתיים הסירו את בגדיהן וחשפו בגדי ים בצבע זהב מטאלי ירקרק. חלפו מספר תמונות והנה, הן שוב מתלבשות, מחליפות בגדים ומעת לעת שוב נעות בחלל עם או בלי כסא  עד שאורין שרה לבדה שיר קודר שאינו מוכר לי, שכלל שורות 'יבשי את דמעותייך', 'היום אנו בוכות'  והסתיים בשורה מצמררת- 'אנו מקוות שאתה נחנק'.

משהו במילות השיר המורבידיות בסיומו, התחבר עם המוסיקה המלווה את 'מות הברבור ' של סן סאנס ששרה קודם לכן בלסן ואף השתקף בתמונה עוקבת שבה אורין מחזיקה וילון לבן בפינותיו שנדמות לשבריר שנייה לכנפיים. כתמיד, לרפרנסים מצטלבים במהלך עבודה יש טעם נקטר.

ואם זה לא טלטל את הערב והותיר סמני שאלה, לא יישכח ביצוע נהדר של בלסן  ששרה את 'יה מאמא' בערבית מרוקאית. זה שיר ששר, אם אינני טועה שמעון בוסקילה, ויש בו כוחות אופל המושכים את השומע לתהומות יגון גם בלי להבין מילה.

בתמונה האחרונה חולקות אורין ואילנה כסא. פניהן מכוסות במסך שערן הארוך.

אחרי מחיאות הכפיים, השתיים עומדות זו מול זו ואוחזות ידיים ושרות בשני קולות מסר אופטימי  לסיים בו ערב: ' Lovers, don't be afraid ' .

אני תקווה שחלק מהצופים הפיק עונג רב מ'חריגות תוכן' כאלה, לא פחות מתענוגות שעשועי פיתוי  ועוד כמה תמונות שטוטניקיות מלוות בצרחות וצווחות שנשזרו בין לבין וסיבתן/תועלתן נסתרה ממני. מבחינתי ערב זה משול לעבודה עמלנית שנדרשת להכנת 'QUILT , שמיכת טלאים* מאתגרת בעבודת כפיים ממושכת, שהיא סוגת אמנות-טכסטיל עממית רבת ערך בתרבות האמריקאית.

החומרים עצמם הם פיסות בד קטנות. לכשעצמן, אין בהן ערך בולט אסתטי או כלכלי. אך התוצר הסופי הוא מעשה אמנות מוערך  בזכות הנגיעה המזוהה עם עצמתם הרוחנית ומטעניו התרבותיים- רגשיים של היוצר.

———————-

• שמיכת טלאים מורכבת מעשרות עד מאות פיסות בד צבעוניות שנאספו מבגדים וכלי מיטה שהתבלו. בעבר נשים הקדישו חודשים רבים כדי לחבר את פיסות הבד באופן שיווצר דגם  גיאומטרי מורכב. אוצרות התרבות העממית האמריקאית מבוקשים ולהם ערך אסתטי וחומריי.

"