'קצרים'- ערב משותף. 6 באפריל , תיאטרון 'תמונע'.

צילום : Anne Sylvie Bonnet, Ctibor Bachraty, Beatrix Mexi Malnar

כוריאוגרפיה: רוני חדש /  ניה בינגי / פאבלו ג'ירולאמי (איטליה)

לאחר תקופת בצורת יחסית עם דעיכת הקורונה, נאספו אצל לא מעט יוצרים עבודות קצרות, או התחלה של עיבוד רעיונות לקראת ימים טובים יותר. זו הזדמנות לראות עבודות קצרות, שחלקן עשוי להיות בסיס לעבודה שלמה יותר.  את הניהול האמנותי למסגרת זו עבור 'תמונע' מנהלים ניב שיינפלד ואורן לאור.

במסגרת זו עלה ערב של שלש עבודות קצרות ברצף, ששונות מאד באופיין. העבודה הפותחת  היא BODY  #1 ֳ   של רוני חדש בביצוע מאיה שוורץ ועידו ברק. רוני חדש שקועה תקופה ארוכה בכעין חקר גוף שמייחד אותה ושלא היה נוצר אלמלא היא עצמה כרקדנית זכתה בנתוני פתיחה ספציפיים. לאחר סידרה מרשימה של עבודות סולו ודואטים מזדמנים שבהם היא לקחה חלק, והעמיקה את חיפושיה, יש בעבודה זו מדרגה חדשה.  העבודה הנוכחית בוצעה על ידי שני רקדנים מיומנים בעלי יכולת שהשתלבו היטב בנישה האמנותית  שמאפיינת את עבודותיה של חדש ואף פתחו אופציה חדשה ומורחבת למנעד המוכר.   

היא עצמה מתארת את העבודה כ" דואט לשני ראשים, שמונה גפיים והרבה שיער תוך כמיהה אינסופית להיות יחד וחשיפת היופי והקושי שבכך".

במילון של רוני חדש, 'להיות יחד' הכוונה בדיוק לכך. גוף חופן גוף ומטמיע אותו במבוכיו.

היא יוצרת דימויים אשלייתיים שבתאורה חלקית במיוחד, לא מאפשרים להבין מאין צומחות הרגליים ואיך הזרועות מקיפות את הגב. לוקח רגע לפני שמתבהר פלונטר גמור של שני רקדנים צמודים הנחבאים זה בזו ובו בזמן מסתירים את פניהם ברעמות שיערם, פוזיציה שרוני חבר התמסכה בה לא מעט בעצמה.

מאידך, ברגע שהעבודה התמקדה בניסוח הרבה מהאופציות הגלומות בשני רקדנים הסרוגים זה בזה ונמצאים בתנועה מתמדת כבתוך קליידוסקופ, העבודה הצליחה לחצות קו. בדיוק בשלב שהעבודה התרווחה, משחקי התעתוע הלכו והתמתנו, והתחלפו בגילוי נדיב והנה מולנו מעבר לגפיים, יש לפנינו שני רקדנים בעלי פנים, בעלי עולם הבעה, בעלי גוף אישי מוגדר שסקרן ומוכן לקבל לצידו פרטנר אנושי, לא הומנואידי. המעבר נעשה בשום שכל, בקצב נכון והשלים מהלך מעניין ומסקרן לגבי העתיד עם מרחבים חדשים-פתוחים.

——————————————————————————

'לזכר עצי הזית'– כוריאוגרפיה של ניה בינגי, בהשראת שירו של פדריקו גרסיה לורקה: 'המוריות של חאאן' .

את הרקדנית/יוצרת ניה בינגי ראיתי לראשונה במסגרת תכנית 1/2/3 שנתמכה על ידי מפעל הפיס בשנה שעברה. כמו כאן ב'תמונע', היא הפגינה נוכחות בימתית נדירה, אנינה ומרתקת  של רקדנית פלמנקו שמחפשת ביטוי בשוליים החדשים יחסית של הניאו-פלמנקו. דוגמא משובחת ראינו רק לפני שבועיים בביקורו של נושא הדגל ופורץ הדרך שלו- ישראל גלוואן.

אני מבינה את הדחף של בינגי לבוא לבמה מחוזקת בעוד שתי רקדניות צעירות.. במציאות זו הייתה החלטה בעייתית כי הפער בינה לבין שתי הרקדניות לא עבד טוב עבור אף אחד משני הצדדים. הצעירות היו בעמדת חולשה מולה משום שעדיין לא עיבדו את איכות התנועה שנמצאת בגו, בצוואר ובמיוחד בידיים של הרקדנית הבכירה מהם ואילו בינגי חסרה את היתרון של קבוצה במקומות האוניסוניים הרבים שהיו בכוריאוגרפיה. שבתנאים אופטימליים היו יכולים לחדד ולדייק את הריקוד עצמו.

מאידך, לא השתכנעתי שבשלב הנוכחי בינגי עצמה בשלה לעבודת סולו אמיתית, כל עוד היא לא תרחיב ותרחיק את שדה הפעולה שלה משורשי הפלמנקו 'הטהור'. בשלב זה לא הזדמן לי לראות אותה בסביבה של פלמנקו  מסורתי שדורש הרבה מעבר לטכניקה. המרכיב הפרוע מלא התשוקה בעולם הפלמנקו הוא מאד דומיננטי ואני נזכרת באיכויות הכריזמטיות של וסיור  מולינה (Rocio Molina )  הרוקדת ללא במה על ריצפת יקב, בין חביות יין, ומחזיקה את הקהל בכף ידה ולשה אותו עד עילפון. אם לניה בינגי  יש את האומץ לגלות מעגלים חדשים, הרי שיש ביכולתה להיות דמות דומיננטית שתוסיף גוון מיוחד למחול.   

———————————————————————

T.R.I.P.O.F.O.B.I.A     כוריאוגרפיה : פאבלו ג'ירולאמי . איטליה.

הערב נחתם בדואט של שני גברים, היוצר- פאבלו ג'ירולאמי  ולצדו, ג'יאקומו טודסקי.  כאשר על הבמה עולה תאורה המגדירה ריבוע מואר במרכזה אנו פוגשים ברקדן כמעט ערום , פניו מוטות מעלה וידיו פרושות. לגופו הוצמדו כוסיות פלסטיק שמזכירות כוסות-רוח מעידן אחר.  עם התנועה, חלקן ניתק מהגוף ומתגלגל לצדדים. מעט אחר כך נחשף מאחוריו רקדן נוסף שגם הוא עוטה על גופו שלל כוסיות נצמדות.

מאחר ואת שם העבודה  ניתן לקרוא כ'טריפ של פוביה' יש כנראה צורך לפענח אותה וכאן בדף הבית יש כמה מילים על היצירה שטוב אם כולם יאמצו את ההרגל- אף פעם אל תקראו את ההסברים הכתובים בדף הערב, כי זה יסרס כל סיכוי שתוכלו לחשוב לבד. עכשיו תהיו לנצח מונחים לאמץ את הטכסט שהיה או לא היה מקור אמת של השראה ליצירה.

כאן לא הייתה בעיה קרדינלית משום שגם אם תקראו את המילים, יש סיכוי שלא תדעו מה עלה במוחו של היוצר כי כך נכתב ובזו הלשון: "הפחד לאבד שליטה על העולם, על הגוף שלנו, על האחר, צצים ועולים בתלת מימד בתוך הדימויים שעולים שוב ושוב".

מאחר והשניים נשארו די סטאטיים לאורך הזמן, אפשר היה לחוות את גווני הקרבה ביניהם. בין הדימויים שצפו ראיתי רפרנסים תלת מימדיים לנושא ה"פייטה", שהיה אהוב במיוחד על אמני ימי הביניים כסמל  נפוץ בתרבות הנוצרית לחמלה, צער וכאב.  מדי פעם, כמה מהעמידות העידו על תפיסות גוף מעניינות וכן תחושת זמן שונה מהמצוי, התחברו לי באופן אסוציאטיבי למופעי בוטו מוקדמים לפני עידן ההפרטה.

השימוש בחפציצים מפלסטיק לא באמת הועיל מאחר ולא העניק רובד נוסף לתנועה וליצירה הקצרה.ייתכן וג'ירולאמי הניח שבכוסיות הללו טמון ערך ויזואלי, מקורי, אך לשם כך הוא היה צריך למצוא דרך ליצור קונטקסט לאימוצם.  

 בסופו של ערב. נצרבה דמותם של שני רקדנים רגישים, שמצאו אביזר מקורי שמבדל אך לא מעשיר אותם מהרבה עבודות דואט שהחלו מנקודת מוצא צורנית ורגשית דומה. למעשה, הם ביצעו את חלקם היטב. עיקר כוחם בא מכך שמדובר ברקדנים עם נוכחות חזקה ואינטנסיביות רגשית. בזכותם קרה על הבמה משהו, התרחשות שלא ניתן לבטלה שהתבססה על שיווי משקל תלוי-קשב ביחסי הכוחות.