צילום: שירי ברייט
אחרי תחושת מחנק של מעל שנה בעקבות הקורונה מתלקח פרץ עבודות מחול של להקות ממוסדות, של קבוצות פרויקטאליות ויוצרים עצמאיים שהתכוננו ליום הזה זמן רב, עבודות שחלקן נוצרו בתנאים לא תנאים.
ימים ספורים לפני שלהקת בת שבע מעלה בבכורה עבודה חדשה, מקדימה אותה קבוצת האנסמבל עם ערב לא שיגרתי. לא רק שהוא למעשה שרשרת מהודקת של שבע עבודות מאת יוצרים שונים, במבנה שמזכיר רצף שרשרת פזמונים ( medly) שהיה נפוץ לפני כמה וכמה עשורים.
החיבור המהודק אמור היה ליצור רצף דינמי של שירים ולקבע את ההקשר התרבותי שלהם בזמן נתון.
אפשר להניח מה הייתה מטרתו של חיבור עבודות ברצף זה שקרוי 'גירלנדה' , שם שפירושו זר או שרשרת דקורטיבית. למעשה ניתן לראות את המטרה מנוסחת בכותרת המשנה המצויה בדף המידע של הערב: : " ערב אחד, שישה יוצרים. עולמות שונים נפגשים". האומנם?
בדף הערב המתורגם לאנגלית מצאנו עוד גירסה, מאתגרת יותר. במקום "עולמות שונים נפגשים", נאמר " עולמות שונים מתנגשים" (תרגום א.ב.). והתנגשות זו כבר הבטחה לעוצמות מעניינות הרבה יותר, הבטחה שלא יכלה להתקיים בנתוני הבסיס של הערב.
בפועל, הסטייה המאתגרת היחידה מבחינת השפה המחולית ניתנה במשורה בשני פרקים קצרים. מדובר בדקות ספורות שנגזרו מעבודותיה ועובדו על ידי מור בשן, שעוסקת בשימור מורשתה של נועה אשכול שהייתה בזמנו אייקון אליטיסטי.
כזכור, פיתח אשכול דרך התבוננות בגוף כאסמבלאג' של מפרקים ואברים נפרדים שיוצרים צירופי קומפוזיציות בחלל בצמוד לקצב המטרונום.
לא מדובר בגחמה. אשכול הייתה שותפתו של פרופסור אברהם וכמן, ארכיטקט, חוקר וחבר סגל בטכניון. ביחד הם מצאו פתרון פורץ דרך לתרגם תנועה לסימנים על הדף, כעין תווים. זה לא היה כתב התנועה הראשון בהיסטוריה, אבל החשוב ביותר כנראה, משום שאפשר רישום אובייקטיבי לצורך תיעוד של אנשים ובעלי חיים וניתן היה ליצור כעין מערכת נתונים כתובים שעל פיהם אפשר היה לפעול ולהפעיל גופים, מבלי להסתמך על דיסציפלינות מחול קיימות..
בפועל, המקטעים הקצרים מעבודות אשכול שימשו כאתנחתא קצרצרה בין שאר העבודות ב'גירלנדה' של יוצרים שרב המשותף ביניהם מהמפריד, וזאת לא רק בגלל שלרובם רקע קרוב, אלא גם משום שבפועל נעשה מאמץ 'לתפור' את העבודות זו לזו על ידי החלטות אוצרותיות, כדי לקרבן.
אחד מהמרכיבים שגורמים להאחדה – או במילים אחרות, השטחת מראם האישי, אינדיבידואלי- היו התלבושות. רב הרקדנים לבשו בגדים די בסיסיים בגווני בז' שנראו כבגדי נוחות כמעט ללא סממני עיצוב ייחודי בכל קטעי המחול של היוצרים השונים. מעת לעת, הצטרפו לבמה רקדנים לבושי שחור, שגיוונו והנגידו את מראה חולות המדבר. ברור שמדובר בהנחיה אסתטית מלמעלה ולא בבחירה של כל אחד מיוצרי 'גירלנדה'.
במהלך 70 דקות של המופע עלו שבע עבודות, ובמסגרת האחדה הכפויה היה עיצוב התאורה של אבי יונה בואנו מאופק מהרגיל. שבע עבודות ובואנו (במבי) אחד. לאן נעלמה הצהרת הכוונה לייצר ערב שבו מתנגשות ( collide) תרבויות, על ימין ועל שמאל?
להיפך. לאור המדיניות המנסה להאחיד מסיבה לא ברורה את העבודות של קבוצת יוצרים ולטשטש את ייחודן, מישהו יצר מעברי-חיבור בין העבודות שיכול היה לעבוד אולי פעם, פעמיים, אך לא כל הערב. כמות היציאות והכניסות המושקעות והמורכבות בין העבודות השיגה שיא חדש שעשוי היה – אילו חובר יחדיו- להוות עבודה מלאה נוספת, ואולי אף מסקרנת בזכות עצמה.
אפשר היה כמובן להיכנס לרזולוציות נמוכות יותר ולהראות פעולות שהתגלו כפחות מועילות לטובת המטרות המוצהרות. אציין רק כי במהלך הערב היה קל יותר להתרשם מעבודתה של טליה בק שעבדה עם קבוצה של גברים ונתנה להם מקום לבטא את אישיותם, יכולותיהם, את רוח החופש, התשוקה ויכולת התקשורת שלהם כחלק מהקבוצה ועוררו את הצופים.
משקל רב תרם לערב נדב צלנר שהעלה את VIP עם קבוצת מבצעים בעלי נוכחות בלתי ניתנת להכחשה שברגע העלו את רף הציפיות מהזמן שנותר וזאת למוסיקה של Al Ajaleh- the Orchestra Of Syrian musicians. .
צלנר העלה בסוף הערב עבודה נוספת, Dora , דואט שבוצע על ידי שקד ורנר ואביגיל שפריר, שמשכו אליהם תשומת לב כבר קודם בזכות ביצוע מלא חן ואישיות שתובלה בהומור. מדויק, מחודד ומהנה.