צילום: אפרת מזור

פתיח

לעידן שרעבי (34), הכוריאוגרף שיצר את 'FEM' עבור להקת 'תיאטרון מחול ענבל', יש עבר מרשים  כבוגר ג'וליארד, רקדן  בלהקת NDT הנודעת וקריירת הוראה במוסדות בעלי שם בחו'ל.

הוא רקד בלהקת 'בת שבע' במשך שנתיים וסומן במספר הזדמנויות כיוצר בעל פוטנציאל מבטיח ואף זכה בפרס שרת התרבות ב- 2014 ושימש כשופט באחת מתחרויות המחול הפופולאריות בטלוויזיה..

כשחודשה פעילות 'ענבל' אחרי פרק זמן ארוך שהלהקה הורידה פרופיל ולמעשה כמעט חדלה מלהיות רלוונטית ונסיונות שלא עלו יפה להביא מנהלים אמנותיים שונים, הוצע התפקיד לכוריאוגרף ברק מרשל -שכבר יצר כמה עבודות שזכו להצלחה- לשמש בתפקיד מנהל אמנותי וכוריאוגרף הבית. באותה עת הוא היה המועמד הטבעי לתפקיד. הוא לא היה צריך להתאמץ. שפתו כיוצר עכשווי הייתה רוויה בהווייה הענבלית המקורית, שאותה ספג מילדות. בשל ההיסטוריה המשפחתית שלו  ונסיבות חייו, עולמו היצירתי היה כרוך בעולמה של 'ענבל' בקשר גורדי.

כאשר ההנהלה חיפשה יוצר בעל זיקה לערכיה ומקורותיה של להקת 'ענבל' ההיסטורית, טבעי שפנו למרשל וטבעי שהוא הסכים בקלות, כבנה של מרגלית עובד, הרקדנית  המובילה והאיקונית של 'ענבל' ההיסטורית ואמנית בזכות עצמה.

הקשרים בינו לבין ההנהלה של 'ענבל' עלו על שירטון וכבר לאחר שנים ספורות, פרש מרשל וחזר לקליפורניה, בה נולד. מאז מרשל מפתח קריירה בינלאומית פורייה.

כשעזב, הוא השאיר מאחוריו ספינה שוקעת, שכמה מרעיונות החילוץ העצמי שלה על ידי הנהלה לא צלחו. לאחרונה זכתה 'ענבל' לעדנה עם ההזמנה למור שני ליצור את העבודה ' בזמן שהגחליליות נעלמות ' שהעבירה שפת מחול עכשווי אנין עם מרכיבים שסיפקו קורי מגע עם מורשתה של שרה לוי-תנאי, שזכתה לאהדה רבה וביקורות מחמיאות.

מסיבות שונות הלהקה שוב מצאה עצמה מחפשת כוריאוגרף חדש לעבוד אתו והזמנתו של עידן שרעבי ליצור עבודה מקורית ל'ענבל' לוותה בהבנה שגם הוא יחפש לדרך לשמר את החיבור בין הישן והחדש. " התבקשתי לבחון את יחסי ל'מורשת' " אומר שרעבי ומעיד כי המורשת מלווה את חייו. ואכן, שרעבי מצא לא מעט דרכים לעבד מוטיבים מוסיקליים, תנועתיים וכן באמצעות טכסטים שמשתלבים באופן אורגני ויצירתי בעבודה.

Fem

שם העבודה נגזר מנושאי תכניה המופרדים לשלושה פרקים רציפים ולהלן שמותיהם: 'Ani, Fem, Loco'. אפשר גם לקרוא את שמות שלושת הפרקים ברצף ולהסיק מכך אמירה שונה.

הפרק הראשון 'אני' = Ani, מטפל בזהות, שפה, שייכות, שפה ומוצא.

הפרק השני  FEM, מצדיע לנשים החזקות ולדימוי של הנשיות בעולם אידילי רחוק מאתנו:  : שרה לוי-תנאי, נשים חזקות, רחם, אימא אדמה, זעקה לחמלה והאישה שבכולנו.                 

הפרק השלישי נקרא 'משוגע'= Loco, שאותה עידן שרעבי מסביר כ"אירוניה בתקשורת של כולנו, הכול כלום, הבל הבלים. אין לי מילים". מאד חבל, כי במיוחד תחת כותרת רומזנית זו שרעבי מעדיף להישאר עמום לא רק במסר שהוא מעביר בדבריו לתכניה, אלא גם בטיפול בנושא שיגעון- הדליק מבין שלושת הנושאים- מחוף לקופסה הכי בנאלית שבלי השקעה, הוא נסמך על ביטויים חיצוניים בלתי מתחייבים.

ההחלטה לפרק את העבודה לשלושה חלקים בעלי נושאים כל כך ספציפיים שמדווחים בפירוט, מותירה פחות מדי מקום לחירות חשיבתית יצירתית אמיתית. זה נכון לגבי כל אחד מהפרקים ולשלושתם יחד.

הרקדנים הם חברי 'תיאטרון מחול ענבל' ואם כי הרמה אינה אחידה, בסך הכול זו להקה שעושה עבודה טובה וכמה מהרקדניות – שהן הרוב- עובדות ממש מצוין וראויות לכל שבח.

דווקא אולי מפני ששרעבי עדיין לא סגר שפה מובחנת עצמאית, הוא פתוח לנסות למצוא רצפים ומשפטי תנועה שצפים ישירות מהבסיס הנושאי שלא אחת מגיעים לפתרונות מקוריים, מעבר לצל שגאגא מטיל על הקהילה של ה'בת-שבעים' והוואנאביז.

בסצנה בתחילת הערב, יושבים הרקדנים במעגל ומציגים את עצמם וקצת נפתחים מעבר לנתונים הפורמליים. המיקרופון סובב גם מעבר לסיבוב הראשון והתשובות הולכות ונעשות הזויות. איפה הגיל, איפה האהבות הביזאריות או שאר סטיות שמונפות כדגל לחירות. מה שמתחיל מהקונקרטי, מסתיים באמירות כמו: אני בת 52 ומנקה בתים ועד ל: אני חתול, או אני שומרת את כל הטמפונים המשומשים שלי בצנצנת.

הפרק השני, FEM, הוא אולי המוצלח משלושתם. בקטע מרשים שמה של שרה לוי תנאי עולה באופן מבריק במיוחד כשרבים מהלהקה מכריזים: "אני שרה לוי תנאי ונולדתי ב(בשווא)מעגל נחוגה." מעין פרפראזה על האופן שהרקדנים הציגו את עצמם בתחילת העבודה. צרוף שמה של שרה לוי תנאי לשיר הילדים 'עוגה, עוגה', עלול להטעות מכיוון שתנאי לא כתבה אותו, אם כי כתבה שירי ילדים ברי קיימא אחרים. עם זאת, דבר לא מפריע לראות בצרוף הזה הברקה- לא פחות.

פרקטיקת הזיהוי העצמי מהפרק הראשון משמשת היטב תוך וריאציה, גם את פרק השני. זה מסוג החיבורים הדקים שיזכו להערכה רבה. כך גם השימוש בחומרים המוסיקליים חוצי התרבויות שנעשו ברגישות ובטעם טוב.

בפרק זה הייתה לא מעט עודפות התרחשויות שלא הובילו לעומק, באחת מהן השתמשו רקדנים בבדים שחורים לכיסוי הראש, ושלפו לשונות במחווה תעוב. ובאחרת, התקיימה סצנה שבמהלכה שברו  הרקדנים -בשלב מאוחר של העבודה- את הקיר הלא נראה בין במה לאולם, ללא שנוצרו הקשרים שיעניקו משמעות לכל הפרק הזה אפריורי או בדיעבד. רקדנים עמדו בקדמת הבמה כשהם מוחאים כף ואז גלשו למעבר שבאולם  ומחאו כפיים לכיוון יושבי האולם. הם שבו ועלו לבמה ומחיאות כפיים שלהם הלכו ונחלשו.      .

פרק זה ייזכר לטובה פחות בזכות חלק מהתמונות הקבוצתיות, ויותר בזכות מקומות של אינטראקציה מהזן היותר אינטימי במהותו כגון פרגמנטי- מחול מרתקים שבוצעו על ידי שתיים מהרקדניות החזקות. איננה יודעת מה שמן של הרקדנית, אבל אחת מהן ענדה קישוט שיער בגוון נחושת בצורת מניפה, מעל אוזן ימין  והשנייה רקדנית קטנת מימדים שהייתה נמרה כשצריך.

בסיכום צריך לומר שהעבודה מעניינת ויש בה חלקים רבים בעלי ייחוד שבוצעו באופן הולם  ומהרבה בחינות גם כאן נראה שלא לשווא ראו כבר בעבר בשרעבי כוריאוגרף עם פוטנציאל. להקת 'ענבל' ראויה לשבחים על שנתנה לו הזדמנות ליצור עבודה באורך מלא והפקידה בידיו להקה בת עשרה רקדנים. מבחינתם, עידן שרעבי בהחלט ענה באופן יצירתי ביותר על אותו חיבור בין ענבל המסורתית להווייה העכשווית וזה הישג. יש סיכוי רב שהעבודה תוכל לעלות מדרגה עם עוד הידוק ועבודה דרמטורגית מדויקת יותר.