,

 

צילום: יח'צ

 

מסגרת המחול השנתית 'פורום המחול של מונקו' המתקיימת לקראת סוף השנה  כוללת בדרך כלל כמה עבודות של להקת הבלט של מונטה קרלו לצד ועבודות של יוצרים אורחים, רובם בעלי שם. ניהול הפורום נסמך על כוחות הניהול של להקת הבלט ותחת חסותה.

כמה מילים מקדימות על היוצר החשוב הזה, לפני שאחזור לעבודתו בסוף.

השנה נכללו בפורום עבודות של יוצרים ידועים במיוחד. בשמחה הייתי מקדימה לבוא ולראות את כולם, אבל זה לא היה ריאלי משום שלא כולן עולות ברצף. בתנאים שנוצרו בחרתי ברצף הכי נחשק בעיני. בשלושת הערבים בהם נכחתי, היו עבודות של דימיטרי פאפאיואנוס (Dimitris Papioannou) הנערץ עלי מזה שנים רבות, מהרגע בו התוודעתי לראשונה ליצירתו העוצמתית הבלתי נשכחת- 'מדיאה' משנות השמונים שעלתה גם על במת סוזן דלל, והותירה חותם בל יימחה בזכות שפתה התיאטרלית הייחודית, בשל מיקומו של הגוף כמוקד חקר מרכזי ביצירה ויותר מהכול, עוצמתה האסתטית וכוחם המהפנט של האמצעים החזותיים המינימליסטיים אך אפקטיביים של היצירה. זה עבד על במה קטנה עם מעט מאד רקדנים- בעיקר זכורים דימיטרי ודמות רעייתו ולא היה חסר דבר בשלמות הזו. 

עברו כמה שנים ופאפאיואנו שהיה עדיין מוכר בעיקר באתונה, קיבל הזדמנות לביים את מופעי הפתיחה והנעילה האקסטרווגנטיים של משחקי אולימפיאדת אתונה ב- 2004 ואלה הביאו לו הכרה גלובלית.  מנקודה זו והלאה הכול השתנה. הוא ויתר על להקתו 'אדפוס' והחל לתכנן עבודות ענק ראוותניות בחסות איזה מצנט, עשיר מופלג. לקח זמן עד שראיתי אחת מהעבודות הגדולות שלו- Still Life" והבנתי שהוא היה כבר אז מענקי היוצרים בתחום המחול, אבל ללא ההכרה שבאה הרבה יותר מאוחר. פאפאיאנו החל את דרכו כאמן פלסטי, מאייר מחונן, אינטלקטואל, במאי, מבצע מהפנט וכוריאוגרף מהפכן מהשורה הראשונה בתקופתנו. הופתעתי לשמוע שחלק לא מבוטל מדור היוצרים הפעילים כאן, לא מכיר אותו.

רואים את קוקאי דאנצה הבאסקית ומהרהרים ב'ענבל' לפני חצי מאה ומעלה.

הלהקה השנייה שראיתי, הייתה להקה ממש טרייה בשם קוקאי-דאנצה (Kukai-Dantza  ) שמשלבת מרכיבים אתניים מהתרבות הבסקית שעברו עיבוד וחשיבה מחדש דרך עיניהם של יוצרי מחול עכשווי. העבודה – 'Osakara', היא תוצאה של שיתוף פעולה של ג'ון מיי שיין (Jon May Sein) עם מרקוס מורו (Marcos Morau) מלהקת 'ורונל' (Veronel ) הספרדית שיושבת בברצלונה.

אין לי ספק שההחלטה לקדם את התרבות הבאסקית ולהנחיל אותה לדורות שאולי הולכים ומאבדים את מסורת אבותיהם באמצעים חדשים, דומה במובנים רבים לדחף, בזמנו, לתמוך בלהקת 'ענבל' גם בשל המשמעות הפוליטית לקיומה. גם בספרד יש מתחים בין קבוצות אוכלוסיה שונות ולעבודה  יש שליחות פוליטית פנימית.          

בלהקה משתתפים שישה גברים, כשאחד מהם הוא קודם כל זמר. עוד שני משתתפים באופן חלקי הופיעו בתחפושת די משונה שבה הם נראו כמו זוג דחלילים מפוטמים, או דמויות מאיימות מספר ילדים עתיק. הגברים מיומנים בשפת הריקוד העממי והיטיבו להדגים את המוסיקה ואת העיבודים העכשוויים למסורות התנועה מימי עבר. עיצוב התלבושות ואביזרים אותנטיים מיוחדים במינם שנוספו, היה מרתק .

העבודה  'Osakara' שהכילה לא מעט רגעים מקוריים ומלאי חן, הצליחה לחדש באמצעיה החזותיים והתיאטרליים מעבר למה שמופע פולקלור סטנדרטי עשוי להציע.

חופש שכטר- עלה גבוה וירד נמוך

 

אחרון המופעים שבהם נכחתי היה ערב עם עבודתו של חופש שכטר – 'גראנד פינאלה' (Grand Finale ) , בתקווה שאין לקבל את הכותרת באופן מילולי. היינו במצב דומה כשנהרין יצא עם "העבודה האחרונה', שם שהדאיג שמה של העבודה הרבה אנשים, אך לא עבר זמן רב ו'בת שבע' העלתה עבודה עוד יותר חדשה של נהרין. להזכירכם, חופש שכטר היה רקדן ב'בת שבע'  ואת עקבות השנים שרקד כאן ניתן היה לאתר במיוחד בעבודותיו הראשונות.   

חופש עבר ללונדון כדי לקדם ולהשתלם דווקא כמוסיקאי. נסיבות שלא תוכננו מראש הובילו אותו למסלול יצירה. עבודותיו עוררו הרבה תשומת לב אצל האנשים הנכונים והוא קבל תנאים ותמיכה שאף יוצר צעיר לא זכה בהם לפניו. בזמן קצר יחסית הוא הפך לשם חם בתחום המחול והפך ליקיר המחול בלונדון בעוד להקתו מוזמנת תדיר להופיע על רבות מהבמות הכי מבוקשות בעולם.

המוסיקה שהוא כותב מלווה את כל עבודותיו ולא אחת גם בביצוע חי על הבמה. המוסיקה היא חלק אינטגרלי מהכוריאוגרפיות שלו עד כדי כך שכאשר הלהקה הופיעה בהיכל ספורט גדול מימדים מלווה בכמה סטים של תופים, התמקמו מאות צופים קרוב לבמה ורקדו משולהבים. חלק מהם בא במיוחד בגלל המוסיקה. מבחינתם זה היה מופע רוק לכל דבר.

הפעם המוסיקאי/כוריאוגרף ויוצר 'גראנד פינאלה' כיוון למופע ברוח שונה, שבו נוצרת אינטימיות יחסית בין החמישייה המוסיקלית הנפלאה ורצפי המחול. דבר זה התאפשר בשל הסט המיוחד שכלל מחיצות גושניות מתנייעות שפילחו את החלל המרכזי לחלקים, שינו כל הזמן את מימדי ומיקום החללים ששימשו למחול וחשפו אחרים שבהם ישבה התזמורת שאף היא התנייעה.

אור חיוורני ערפילי כיסה את הבמה לאורך המופע והעניק ציעוף עמום. עם תנועת המחיצות ממקום למקום ובעזרת התאורה המורכבת נוצרו אזורים מוצללים וחשוכים שלתוכם נעלמו מעת לעת הרקדנים ובעזרתם הם שבו ונחשפו.

בלהקה תשעה רקדנים מצוינים שתפקדו כאנסמבל מגובש וביצעו את הפרגמנטים המאתגרים יותר בתנועה זורמת וקלילה כשהם עוברים מתמונות כאוטיות וכמעט אלימות למבנים אחידים וממושטרים כהרף עין. עם לקסיקון תנועות עשיר בעל אפיונים משלו, העבודה הייתה יכולה להיות טובה, למרות שמצב קבוע של תאורה חלקית הוא דבר שלא מחזיק קהל לאורך זמן. אבל הפעם באחד הפרגמנטים הארוכים יחסית הגברים גררו את הבנות רפויות הגוף על הרצפה ועצרו כשגופן תקוע בפוזיציות משונות לפני ש'זרקו' אותן למנחי גוף בסגנון בובות בד ללא שמץ של אנושיות. באוויר הורגשה רוח אלימה והחריגה אל מקום כה רגיש במיוחד היום, התקיימה לא קונטקסט והסתיימה ללא מוצא.

אחרי זה, כבר לא היה אפשרי לחזור ולראות את העבודה בעיניים סקרניות.

לא מעוניינת להשוות, אבל פאפאיואנו לוקח..

אני שבה עכשיו שנית ל 'המאלף הגדול' ( The Great Tamer"" ) כדי להמשיך את ההקדמה המורחבת על פאפאיואנו. שם אולי נסחפתי קצת.

העבודה היותר מרתקת ומיוחדת הייתה מסתבר לכל, זו של דימיטרי פאפאיואנו-  The Great Tame. זו יצירה מאד מורכבת בדקדקנות, שקשה לשייכה למחול או לתיאטרון או לחילופין לתיאטרון מחול. היא גם לא בדיוק פרפורמנס.  העבודה לא מצייתת לגבולות ותוויות  והיא ניזונה מכמה מקורות ובהם תיאטרון האבסורד של שנות השישים, ליבת תנועות אוונגארד באמנות והתנועה האיטלקית 'ארטה פוברה' שבעברית תורגמה מילולית ל'אמנות ענייה' אבל היא מכילה יותר.

הכוריאוגרף/במאי/אמן המחונן הזה יצר עולם מקאברי שבו איש מת מהלך, אסטרונאוטים באים לביקור, שוכני העולם שמתחת,  חופרים פתחים דרכם יעלו וימצאו מקום להישרדות, ואילו אחיהם למחילות מנסים לאתר את  המעברים שיובילו אותם מטה לאדמה למען הישרדות עתידית. וכל הפעילות הזו מלווה בעיבוד לואלס 'הדנובה הכחולה' של יוהן שטראוס,שנבחר מתוך כל החלופות המוסיקליות..

הבמה כולה היא כעין גבעה מכוסה בלוחות אפורים חופפים שנראים כמו לוחות צפחה בגודל אדם. האדמה אינה משענת  קיומית שניתן לסמוך עליה,  היא בלתי יציבה. היא עתידה להיות חפירה ארכיאולוגית בקרוב  שבו היא תתגלה כאתר מוות ולידה. בהווה הבמה נדמית לאתר בנייה בה במידה שהיא בתהליך פירוק וריסוק. או להיפך.

האווירה חמורה וקפדנית ומנוקדת בשלל הפניות למיתולוגיה היוונית, לתולדות האמנות כולל רפרנסים לבוטיצ'לי, אל גרקו אבל ממש מטעמים עושה פאפאיואנו מהציור הנודע של רמבראנדט: 'שיעור האנטומיה של דר. ניקולא טולפ'. גבר ערום נישא על אחד מהלוחות האפורים ומובל לפינה ושם מסתבר שהוא בר מינן והלוח הופך להיות שולחן ניתוחים. מישהו מחתל אותו ביריעת בד לבן והניתוח שלאחר המוות מתחיל . סביב השולחן מתגודדים תלמידי השיעור שבעזרת צווארון נייר לבן  מגדירים את הסיטואציה באופן חד משמעי. המנתח שולף את אבריה הפנימיים של הגוויה ובמיוחד מתעכב על שליפת המעיים. תוך שנייה שולחן הניתוחים הופך להיות שולחן ערוך לסעודה, את הגוויה העלימו באופן מאגי והסועדים נהנים מהתפריט הקניבלי. משנעלם השולחן כליל, המת נעול בין ברכיהן של שלש רקדניות.

 

אחרי שעד כה חזינו בשלל גויות נדחפות מתחת לאדמה וחלקי גוף נשלפים על ימין ועל שמאל, האקט הקאניבלי משתלב היטב בשלל המוטיבים הניגודיים שמציפים את היצירה.

דומה שאין סוף לדימויים הייחודיים שנשזרים, חוזרים ונשנים בהקשרים שונים. לדוגמא, איש מוצא זוג נעלי גבר. הוא נועל אותם ומגלה שהם דבוקים לרצפה וכשהוא מנסה לשחרר אותם בכוח, הוא מגלה שהם צימחו שורשים עבותים. רגעים אחר כך כשהוא ילך על הידיים, שתי הסוליות תראינה כנושאות צמד כתרים.   

הערב מלא בפנינים חזותיות מפתיעות ואניגמאטיות, אבל התמונה שלא תישכח היא הרגע שבו הרקדנים משליכים בקשת משולי הגבעה, צרורות של מקלות דקיקים זהובים, כלומר חיצים שנתקעים זקופים באדמה והופכים את הגבעה העגמומית והרדופה לשדה זוהר של שיבולים.

לטעמי פאפאיואנו הוא אחד היוצרים המרתקים והמיוחדים בתקופתנו. הדימויים שהוא מייצר הם אלמותיים והאופן המעמיק שבו הוא טווה את מרכיבי העולם המורכב ומעורר המחשבה,הוא מקור להשראה.