Kamea Dance Company- Mnemosyne (premier), Suzanne Dellal, March 20, 2018

 

צילום: כפיר בולוטין

לעבודתו החדשה של תמיר גינץ- מנמוזין (Mnemosyne)   יש לא מעט נקודות זכות, רבות מהן בזכות ההפקה והבמה הנאה  שעיצובה המיוחד ניכר במחיצות כניסה ויציאה שכבתיות בעלות שקיפות משתנה, שנראים כמו משחק בדים  של יריעות בהירות בגב הבמה בעיצובו של אדם קלר.  כן בולטות התלבושות המעניינות שעוצבו כשמלות המזכירות גלביה שלבשה הלהקה כולה ומלבושים פונקציונליים נוספים בשפה עיצובית משלימה. השמלות לבנות סגורות בצניעות עד לצוואר, אך חושפות רגליים עד למפשעה באמצעות שסע קדמי. לובן השמלות- בעיצובה של ענבל בן זקן- משויש בעורקי צבע שחור כרישום מרומז.הבגד האחיד מצביע על האחדה של "הקולקטיב" דהיינו החברה שמולה ניצב האינדיבידואל.

בדף הערב קראנו אכן כי "היצירה עוסקת בסוגית הזהות הקולקטיבית, מסורת מול קהילה, זיכרון משותף של הגוף הבא לידי ביטוי בחגיגות וטקסים ונמצא בקונפליקט נצחי עם הזהות הפרטית המעוצבת משברי זיכרונות אישיים". הטקסט הזה מסביר את הבחירה בשם העבודה. מנמוזין, שהיא אלת הזיכרון ואמן של המוזות- בסיועו של זאוס, אביהן -. והשם הוא מפתח פענוח של העבודה.

גינץ בחר לבטא ולבדל את שני הקצוות באמצעים מרכיבים מבניים. תשומת לבו משייטת בין מבנים קבוצתים שמרבים להתכנס באוניסונו יותר ממושטר, ועם זאת מכילים הפניות וסימוכין לטקסים והבזקי מרכיבים אופיניים למחולות העממיים שבעבר היו ביטוי מוסכם, מכליל, שבא לחזק ולייצג את הנרטיב הלאומי. כל אלה, לצד פרגמנטים קצרים יחסית של סולו, דואט ואף טריו אחד שמאפשרים לאינדיבידואל לבטא את עצמו, כביכול.

עם זאת, השפה התנועתית, האינטנסיביות שלה, האנרגיה שלה, שומרים על דומות בשני המחנות. המקום והחשיבות שמוענקת לקולקטיב בולטת במחול הזה, על חשבון האינדיבידואל. במשתמע, העבודה נתפסת למאפיינים הפופולאריים של 'קולקטיב' ונשבית בקסמו של הנרטיב הממלכתי, הפופולרי.

אך, מעל, או אם תרצו מתחת, מתנהלת פוליטיקה אחרת, פוליטיקת המגדר שמקיימת מסלולים מוכרים, בנאליים; קונפליקט בין המגדרים וקונפליקטים אינהרנטיים בתוך האינדיבידואל גופא, שמתמודד עם הניסיון האישי שלו לקבל ולהכיל את שלל הקלישאות המגדריות שמשפיעות על תבניתו, תובנותיו ומגבלותיו במסגרת חברה נתונה.

במסגרת איתגור צורני ותפיסתי של מוסכמות מגדריות, לובשים כל הרקדנים את השמלות האוניסקסיות, שעל חינן עמדתי קודם והן משמשות אותם בתמונות האוניסוניות .

במחול הישראלי גברים בשמלה או חצאית רחבה הם תופעה בת כמה עשורים- ראה 'חלב שחור' בגרסה היותר מאוחרת של אוהד נהרין, או 'אך הבתולה הייתה זמינה יותר" של חוויאר דה פרוטוס שיצר עבור שבעה ממיטב בחורינו שהיו בשיא אונם ובהם למיטב זיכרוני עמנואל גת, עידו תדמור ואחרים.

בניגוד לצפוי, גברים השמלה לא בהכרח נראים פחות גבריים (דמיינו אציל סקוטי בחצאית משובצת) וכך בהחלט ראינו ב'מנמוזין' כשהגברים קפצו, התגלגלו או הרימו את בנות זוגן אלעל.

הנושא המיגדרי צץ מתחת כל אבן מתגלגלת וכך מעמדה אוני סונית, התפקדו המשתתפים לשתי קבוצות כשהנשים חזרו לאחור והחלו לנענע ירכיים, לעפעף בריסים ולחייך חיוכים פתיניים. או בביטוי היפוכי לכך, בסצנות בהן הנשים מחזיקות בעמדת כח והגברים הם משתפי הפעולה. לא לאורך זמן.

באותו אופן שבו גינץ מרגיש יותר נח בסוגות מחול הקרובות למחול המיינסטרימי שבהן יש לו משענות  תוצרי הטכניקה הבלטית, כך הוא מעז – ומראה רצון- ללכת רחוק יותר אבל עוצר במרחב המוסכמות הבטוח יותר, לא ממש מרשה לעצמו להרחיק עוף בלי חגורת ביטחון וכך סצנה חביב ואף בעלת הומור שבה שני הגברים מתנשקים לרגע בהפתעה מוחלטת –להם עצמם- והופ, חלון ההזדמנות נסגר.

ניכר בעבודה שהצורך לשבור מוסכמות קיים, אבל גינץ מנתב הרבה אנרגיה במציאת קומפוזיציות צורניות מיוחדות וייחודיות ומחמיץ הזדמנות להפתיע את עצמו ואותנו ולהגיד משהו נוקב על היחיד והחברה, עלינו ועל כל ישראל.

מה שכן, ההפקות של קמע הולכות ומשתכללות והפעם לא מעט בזכות המוסיקה המדליקה של אבי בללי הכה מוכשר שרקח קטעים מקוריים והקפיץ את החלל עם מוסיקה אתנו-ג'אזית, או איך שקוראים לה בעלי מקצוע מדופלמים.

המוסיקה הזו הרימה את הקהל על הרגליים ורבים הצטרפו לרקדנים שגלשו אל בין שורות הקהל והדליקו את סוזן דלל. בערב הבכורה עם לא מעט קרובי המשתתפים זה אולי יותר קל, אבל זה היה אקורד סיום מסתחבק, במובן היפה של המילה.