Marie Chouinard Company (Canada)- 'The Garden of earthly Delights'. TAPAC, November 6

.

צילום  :Nicolas Ruel

הטריפטיך המהפנט שצייר הרונימוס בוש (Hieronymus Bosch) לפני כחמש מאות שנה נודע מאוחר יותר בשם- 'גן התענוגות הארציים'.   ('The Garden of Earthly Delights'  ) על שם הפאנל המרכזי שלו שעוסק בכינון המרחב שכולו הזיה יפהפיה.

מארי שווינאר ( , (Marie Chouinard הכוריאוגרפית הקנדית  המוערכת, בנתה את עבודתה הזו לפני כשנה שבה חגגו חמש מאות שנה לזכרו של הרונימוס בוש, אחד מהאמנים ההולנדים היותר מיוחדים. עבודתו 'גן התענוגות הארציים'  מתמקדת בשלושה נושאים; הפאנל המרכזי ובו מתואר מארג רב-שכבתי ,הנקרא 'גן התענוגות הארציים', מקום מלא פינות חמד ובו צמחיה ובעלי חיים שהם יצירות דמיון קודח, המשמשים כרקע לעשרות סצנות משנה של תריסרי גברים ונשים שמקדישים את זמנם למיצוי תשוקות וחשקים מענגים בחברת כל הטוב שנמצא בגן ממעשי אהבים ועד אורגיה סביב תות שדה ענק. הגן מספק סביבה מוגנת שמאפשרת ניסוי ומיצוי כל הפנטזיות הכרוכות בתענוגות גשמיים ללא אשמה וללא הטפות מוסר וביקורת אתית צדקנית. מדובר ביקום מקביל שבינו לבין המציאות החברתית, מקומו של המוסר הדתי ונורמות התנהגות, אין דבר משותף.

יש לא מעט חוקרים בעלי סברות סותרות באשר לכוונותיו של בוש בבואו לצייר את הגן הסוריאליסטי, הבלתי מושג. יש הרואים פה ביקורת על ההדוניזם ועל נטישת ערכי המוסר והדת.

משמאל לפאנל המרכזי נמצא פאנל צר יותר ובו מתואר מפגש בין אדם וחוה עם דמות המייצגת את הממסד הדתי הנוצרי. אי ציותו של אדם לצו האלוהי הוא זה שמכונה 'החטא הקדמון', שהשלכותיו ילוו את המאמין לאורך חייו ויקבעו את גורלו גם בחיי ההמשך בגן עדן או בגהנום. ההנחה היא שלכל מעשה יש תוצאה. כאן מתחיל סיפורו של העולם  שברא האלוהים.

מימין נמצא פאנל שמקובל לראות בו את הגהנום. ביום הדין יגיעו לשאול החוטאים ומי שלא הראה חרטה ועל כן הגיע לכאן כתוצאה ממעשיו. באמצע בין "ההתחלה" לבין "הסיומת" הקיומית  נמצאים החיים על תענוגותיהם ותלאובותיהם. כך או כך, זה רק שלב מעבר שזמנו מתכלה והולך.

העבודה בכללותה מתארת מהלך כמעט קוסמי שנקרא משמאל לימין, בכיוון הקריאה המקובל של שפות העולם הנוצרי.

במבט לאחור נראה כי מארי שווינאר הייתה חייבת להיות הכוריאוגרפית שתעניק חיי במה לציור הזה של הרונימוס בוש. יש ב'גן התענוגות הארציים' שלה  לא מעט מרכיבים שמאזכרים דימויים שכבר הופיעו בכמה מעבודותיה הקודמות, כגון 'פולחן האביב', 'וירטואוזיות רכה..' ובפיתוח העבודה בעקבות  אנרי מישו. אין גבול לדמיון שלה ולחושים החדים באשר לכוחם של דימויים חזותיים.

נראה שהיא צוללת לעולמו של הרונימוס בוש בתאווה והוא מוציא ממנה מיקוד ועומקים נדירים. זהו עולם המורכב מנאיביות מטעה, משלל סמלים נוצריים, מהזדהות עם דימויים היברידיים וביטויים סוריאליסטיים, מהפניות ואזכורים של סמלים תרבותיים וחברתיים, הפניות לתורות מוסר ולא מעט רמזים קשים לפענוח שנותרים חידתיים.

על הבמה מוקרן הציור של בוש והוא מכסה את הקיר האחורי במשכן. משני צדי קדמת הבמה תלויים שני מסכים עגולים שעליהם מוקרנים תקריבים ובהם פרטים ממוקדים, כמו אותה דמות ערומה שכובה על גבה שאוחזת תפוח אדום ועורבני יושב על כף רגלה. מכאן מפתחת שווינאר סיפור קצר המתפתח בין נערה לגבר מזוקן בן דמותו של העורבני.

כל דימוי חדש שמוקרן, משמש נקודת מוצא לעוד סצנה קצרה ומיוחדת וכך אנחנו מקבלים פניני מחול שזורים זה בזה כבחוט משי מקשר.היופי המעודן והמתוחכם הזה מפעים ומענג בכישרון שמצליח להחיות את התמונה הדו מימדית ולהעניק לה חיי במה ברוחו של בוש, אך בשפתה של שוווינאר.

 

הציור משליט רקע צבעוני גדוש באינספור פרטי פרטים של עשרות מוקדי התרחשות מקבילים. על הקנבס וגודש פרטיו, בולטות הדמויות האנושיות הערומות שצבועות לבן כמעט ללא פירוט וניסיון לתת להם יצוג תלת מימדי. על הבמה הרקדנים כמעט ערומים למעט אזור החלציים וגופם מאופר בגוון מונוכרומטי בהיר, שמרחיק ומשטיח אותם.

המערכה השנייה מוקדשת לפאנל הימני, שבו מתואר הגהנום עם כמה סצנות גראפיות מצמררות,  אך על הבמה הוא הרבה פחות מדמם מזה של בוש על קנבס 'גן התענוגות' ופחות סדיסטי מכמה ציורים אחרים מאותה תקופה.

על הבמה מתחולל תאטרון חפצים פרוע, על סף ההלוסיגני, שבו עשרת רקדני הלהקה מקבלים הזדמנות להיטרף בלי מעצורים בין בליל גרוטאות ובהם דליים, חביות, קרנות יער, שלל קרניים, מגף גומי צהוב, סולם גבוה ושלד אדם.

רקדנית אחת דורכת על שני דליים , מחזיקה מיקרופון ונוהמת בקול נמוך כמו לביאה בצרה. כל הגוף שלה משתתף בנאקות והנהמות והוא קורס מטה ונמתח לגובה בסצנה מהפנטת ומרשימה ביותר שהיא רק הפתיח למתרחש במגרש המסכם של קיומנו.

כל המערכה מסתמנת כהזדמנות לכל הדחויים, המעורערים והנשמות השבורות לבוא לידי ביטוי.  הסצנה האגרסיבית והמשעשעת הזו  מאששת בשנית את מנעד הדמיון המרחיק לכת של שווינאר שכנראה רוותה נחת מההזדמנות לדחוף את רקדניה המרשימים רחוק יותר, בעודה תופרת להם את חלון הראווה המרתק הזה.