'הברבור והסרסור'. כוריאוגרפיה: הלל קוגן. אולם 'ענבל', 28 באוקטובר

צילום:  תמר לם, דנה כספי לביא

אחרי עבודתו המבריקה 'אוהבים ערבים', מעלה בימים אלה הלל קוגן דואט שני, שונה בתכלית, בשם 'הברבור והסרסור', בביצועו ובביצוע הרקדנית הצעירה כרמל בן אשר, במסגרת טרילוגיה מתוכננת של דואטים. תמיד יש למה לחכות.

אזכורו של הברבור בשם העבודה מתייחס לאותו עוף אציל מראה בעל צוואר ארוך ונטוי המשייט ענוגות באגם והאגדה מיחסת לו חיים קודמים של עלמת חן שהוטל עליה כישוף. רק נסיך ראוי להצילה. לסיפור הכה רומנטי יש שתי סיומות מקובלות בעולם הבלט הקלאסי. בראשון- שני האוהבים מוצאים את מותם באגם הסוער בהתערבותו של המכשף. בגרסה אחרת, הנערה/ברבור לבן מחזיקה בכוח לקבוע את סופו של אהובה, והיא סולחת לו על שנשבע לאחרת.  סיום זה הוא הפופולרי מבין השניים. בעלילה רבת התהפוכות תפקיד בעל הכוח מתחלף ועובר מהגבר לאישה הענוגה, הסבילה. היא גם זו המשמרת את התקווה לסיום אופטימי ללא תאריך תפוגה.

הכותרת הקליטה: 'הברבור והסרסור' מפנה עורף לרוח הרומנטית וקושר את שם העבודה עם יחסי רווח ותועלת. זווית מאתגרת ביותר.

אם כרמל היא הברבור, את מי מגלם קוגן, את הסרסור? ובאיזה מובן? האם קוגן הוא הסרסור במסגרת זו בתוקף היותו יוצר מוערך ביותר שבחר כשותפה לדואט רקדנית מקסימה שגילה כמחצית מגילו. הוא, ששיאי יכולותיו הפיסיות כבר מאחוריו ואילו היא פורחת, ועתידה עוד לפניה.

עולה תהייה, אם החוט המקשר ביניהם מבוסס על יחסי גבר מבוגר יחסית הכמה לתמריץ, לאישוש אשליה ותקווה לעצור את הזמן, בעודו ניזון ממשב רוח נעוריה. ואילו מבחינתה זו הזדמנות לחלוק במה עם רקדן ויוצר בעל מוניטין בינלאומי, שנחשב לאחד משניים, שלושה היוצרים היותר מבריקים ומקוריים שקמו לעולם המחול הישראלי בדור הנוכחי, ללא ויכוח.

חלופה אחרת יכולה להיות שהסרסור הוא הצלע השלישית, דהיינו הקהל.  

האם קוגן מציע כעין דיאלוג מנטלי בין הבמה שמנסה ללכוד את תשומת לבו של הקהל ומגייסת לשם כך שלל אמצעים וטכניקות? אולי לרצות אותו ולקבל אהבה בתמורה, או להעניק לו מפגש מרומם רוח אלטרואיסטי ולזכות באישוש. חוששני שאף לא אחת משתי החלופות מספקת הסבר מניח את הדעת ורוחו של הסרסור תישאר חמקמקה. .

מרכיב מרכזי בעבודה הוא ההכרה בעצמת הזמן, ובנוכחותו.  קוגן מציג כמה מפניו, אבל מתחיל במתח בין הגילים, שהוא אך רובד אחד בעבודה מפתיעה ומיוחדת זו. קוגן מרגיש חופשי להגיש עבודת שכבות  אחרי שעברה קריסה מבנית ומאפשרת לו ולנו לעבור בדילוג- לא תמיד מובן מאליו- בין מפנים בלתי צפויים במבנה מפורק באופן קיצוני. כזה שרק בסופו נחשף חוט דק שעשוי לכרוך את   הפרגמנטים לכדי מהלך מתוכנן ומפתיע, שרק גבר חזק ומורכב עשוי להציע לקהלו. בלי ספוילר.

בפועל, העבודה מתחילה כשעל הבמה גבר ואישה ומולם קהל. היא, רקדנית מעודנת למראה, אבל עוברת את סשן החזרות עם הפרטנר שלה -שהוא גם היוצר- על טורים גבוהים ואילו הלל הוא המבוגר האחראי. שיווי המשקל מתערער במהירה כשלאחר אימון ותרגול, בן דמות של הלל נזקק למנוחה, והברבור בפוטנציה, כרמל, מתגלה כצעירה חסרת מנוח, פטפטנית, סקרנית בלי מעצורים שמדברת עצמה לדעת. לעומתה- נקרא לו זמנית הסרסור- מתקשה להשחיל מילה. בפיה טכסט מצחיק, מתחכם, רווי הברקות שתוהה על סוגיות בנושאי מחול ומקומו של המבצע מול היוצר, בין השאר. היא חצופה ומתריסה ומגישה באופן מרשים את הטכסט שלה, בעודה מנכיחה את יכולותיה הפיסיות במסווה של חימום וביטוי תנועתי ספונטני, עצמאי בדרכו. רק התיישרנו עם הקצב וטראח, האור כבה ורעש אדיר נשמע.

משם מתחיל מסע מהנה של סרט אחר. מסע של בניית יחסים צורניים בשחור ולבן, מרתק ומפתיע בין שני הגופים. היא לבושה בבגד לבן צמוד. הוא, דמות גברית חזקה לבושה בבגד שחור טרנדי, עם קרעים באזור הברכיים ועליונית טריקו עם מצנפת צמודה שאופיינית לפרחחים שרוצים לשדר סכנה. קוגן מייצר קלידוסקופ שבו מתחלפים הפריימים לאט ובבטחה  תוך רגישות עין נפלאה ליחסים הגיאומטריים המתחלפים. זו תמונה מרתקת ומפעימה, בעיקר בגלל פשטותה היחסית, כזו שמחדשת במקום שבו כבר הכול נעשה, כביכול. זאת, בשל הרגישות האדירה לצורה, לקווים ונפחים  וגם בשל ביצוע מדויק להפליא. אי אפשר היה להתעלם מאיכות הביצוע של כרמל, שבאמצעותו התגלתה בה רגישות ועוצמת הבעה מפתיעה, מבוססת על ניואנסים שהעניקו אינטימיות בלתי צפויה לעבודה. זה היה פרק מפעים בעבודה בשל המינוריות הרגישה שבבסיסו, כזו שמצפים ממבצעים בשלים ובטוחים..

ובעוד ההתפעמות בשיאה, משנה הלל את כיוון המהלך שכבר ביסס. הוא מחליף הילוך ומהלך והופך לגלם ראפר עם פה גדול, שמקדיש חלק שמהלל את מושא תשוקתו- הברבור הלבן. זה שלדבריו יודע גם להיות שחור.

אני מניחה שבעת הזו דינמיקת המבנה כבר ברורה.

בפאזה הבאה יש מדרש שלם על הנפת זרועות/כנפיים שמתארך לא מעט שמתנהל במקביל למשחקי חילוף תאורה צבעונית במרווחים קצרים ואניגמאטיים.  בהמשך קוגן מפתח עוד מספר פרגמנטים בסיפור המפורק שלו. והנה, כרמל/ הברבור עורכת התנסויות קוליות במקביל להפעלת הגוף בדומה לאופן שהעסיק ממש לאחרונה את טליה פז לאחרונה בסולו 'אני רקדנית'  שיצר עבורה מיכאל גטמן. זמן מה אחר כך מגיע המהפך האחרון שבו כרמל בן אשר שבה לבמה לבושה בגופיה גברית לבנה מעל מכנסיים קצרים. הלל לבוש בחיתול לבן ותו לא.

זו הצהרה מאד חזקה, שבה הוא  מישר קו עם כרמל. לא עוד שחור מול לבן, זכר מול נקבה, בוגר מול הצעירה שהאופק שלה פתוח. לא עוד יוצר סמכותי מול מבצעת שמסרבת להיות חייבת. לא עוד  ראפר מתגסס מול העידון הברבורי, לא עוד העמידה השקולה מול הרגישויות. כאן, רגע האמת של קורבן הזמן.

במהלך הערב החליפו שתי הדמויות את תפקיד הפרסונה הדומיננטית ביניהם מספר פעמים. עכשיו מתאזנות המאזניים; לבן מול לבן, אבל איזו תהום ביניהם.. האם הגשר יחזיק?

זו הייתה עבודה מעוררת מחשבה ועונג משני מבצעיה המצוינים. קוגן, עם הכריזמה הבימתית האינהרנטית שלו והסלטות השכלתניות שהוא מעלה כביכול מהשרוול וכרמל עם סך האיכויות והאינטליגנציה הפרפורמטיבית שלה.