צילום באדיבות יח'צ
הרקדנית-כוריאוגרפית שרלוטה אופוורהולם היא המנהלת האמנותית של הערב, המבוסס על התכנית ' גיל על הבמה, ערכת הישרדות' שהיא מריצה בעיקר בשוודיה וכוללת שני דואטים: ה-מגדלור' שיצר הכוריאוגרף הישראלי שרון פרידמן ודואט שני- 'היפה והחיה' שיצר מרטין הראייג.. את העבודה היא ייעדה עבור רקדנים מעל גיל ארבעים. הרעיון שחבל לוותר על האיכויות של רקדנים שמעמיקות עם הגיל, הייתה תפיסה חדשנית בזמנו כשנתקלנו בה בעבר לקראת בואה של NDT3 . זו הייתה להקת בוגרים שהוקמה כדי לנצל את האישיות הבשלה והכישורים הייחודיים של רקדנים שכבר לא משתלבים בלהקה המרכזית מסיבות תלויות גיל.
לפני שנים ספורות הקימה גם אופוורהולם להקה דומה בשוודיה המיועדת לתת במה לה ולעוד מספר רקדנים בוגרים. מבצעי התכנית שהיא הביאה לסוזן דלל הם רפי סעדי , לעבר רקדן בקולברג ועוד והיוצרת עצמה. אבל נחזור להתחלה.
את הערב פתחה עבודת סולו שיצר מיכאל גטמן במיוחד עבור טליה פז. טליה פז הייתה אחת הרקדניות שזכו להצלחה רבה והיא פתחה קריירה רצינית במסגרת מספר להקות באירופה אחרי שעזבה את 'בת שבע'. היא רקדה הרבה שנים ב'בלט קולברג' (שוודיה) ובמספר להקות חשובות אחרות כמו DV8 ועוד. מעת לעת זכינו לראות אותה בעבודות סולו שנעשו במיוחד עבורה בארץ וגם בחו'ל ותמיד זו הייתה חוויה מרתקת. היה נפלא לשוב ולפגוש אותה אמש על הבמה.
טליה היא דוגמא נהדרת לרקדנית בוגרת שערה לחלוטין לגופה, לגילה, ליכולותיה ולמגבלותיהם. מיכאל גטמן בנה לה סולו אינטליגנטי בשם 'אני' , שמספר את סיפורה של בת דמותה של טליה, רקדנית, שעברה את הקו האדום- דהיינו, את גיל ה-45 והיא פותחת על הבמה פכים מסוגננים מיום עבודה שיגרתי שבו הגוף -לפני שקצת התחמם- ער בעיקר לדאבותיו ומכאוביו.
כל תנועה של המפרקים והאברים היא מלחמה בצפידות ובהתנגדות של השרירים, הגידים והשלד כולו וכרקדנית היא יודעת שצריך לרצות אותו בשיטתיות ובהתמדה עד שיפשיר.
גטמן השתמש בהרבה מהבעות הפנים האישיות של טליה והעצים אותן. הוא מעודד אותה לנשום בקול ואחר כך לגנוח וככל שהזמן חולף היא חוזרת בוריאציות שוב ושוב על אותם פראזות, משפטי התנועה שהיא מתמודדת על ביצועם כבימי עבר. אנחנו רואים איך התנועה עצמה הולכת ומשתכללת, הגוף מפשיר לאט אבל ברציפות ואילו קולות האנחה כבר מזמן הפכו לזכות הצעקה. סוג של הלקאה עצמית.
גטמן ובהנחיתו, טליה, ערים לשני הערוצים המקבילים: ערוץ השתכללות התנועה ובמקביל לו ערוץ התעצמות רמת התלונות המבוטאות בשלל גווני קרכצען , כסוג של מחאה על המחיר שהיא משלמת.
ובתוך פקעת הרגשות הסותרים וסבך רמות ההתמודדות, דמותה של טליה לא שוכחת בשביל מה כל הסבל הזה והיא זוקפת ראש וקופאת בתנוחה גאה ומעצימה כשהיא מכריזה: I am a dancer.
כן טליה- you are a dancer ועוד איך.
בפרק השני של הערב תחת הכותרת: Age on Stage: Survival Kit. לוקחים חלק כאמור רפי סעדי ושרלוטה אופוורהולם. שניהם בפאזה אחרת של חייהם. על הבמה בדואט הראשון – 'מגדלור' שיצר שרון פרידמן ולצדם שני מוסיקאים: לאורי אנטילה וג'ימי פרידמן. בדואט הזה רפי סעדי נמצא על הבמה כדי לאפשר לשרלוטה להראות יותר טוב. בגילה, יש הרבה דברים שהיא רוצה לבצע, אולי בשל תדמיתה בעיני עצמה של בחורה סוערת וחזקה. אני מניחה ששרון פרידמן שעוסק בעיקר במחול פיזי על יסודות של טכניקת הקונטקט, הוא שמצא עבורה אלף גוונים של תנוחות הוריזונטליות בעזרת גופו ובעיקר ידיו החזקות של סעדי.
לא בדיוק ברור מדוע היא הזכירה לי את לואיז לקבלייה, שהייתה מכשפת את הבמה בשערה הבלונדיני המתנופף לכל עבר בעת שביצעה את הקפיצות המטורפות שלה- גלגלוני גוף אופקיים- וברצף. הבלונד ישנו, אבל לא היכולות. העבודה עצמה מאד פיזית ודורשת מאמץ יחסי , אבל שני המבצעים לא ממש מביאים ערך מוסף לבמה. האחד כי לא קבל הזדמנות והקולגה שלו- כי כן קיבלה ולא נענתה לה.
במעבר לדואט השני, שני הנגנים עברו לקדמת הבמה כדי לשעשע אותנו וכך ביצעו עיבוד משעשע מבחינה פיזית לשיר המבריק – 'ירח מעל רחוב בורבון' של סטינג. אבל למה לקלקל כשיש מליון שירים שלהם זה לא יזיק?!
ואז הגיע דואט שני- 'היפה והחיה' בכוריאוגרפיה של מרטין אראייג . יש לומר שגם סעדי שנראה על רגליו בכל גובהו לשם שינוי , וגם שרלוטה שנראית יפה באמת בשיער אסוף, זכו לתפקיד יותר מורכב, משעשע, ומגוון. היה בו מקום ל'פריטי'- בת דמותה של "היפה", לפלרטט וגם לזעוף ככל יכולתה ולחייך מעת לעת. לסעדי ניתן מרכז- במה, אמנם במשורה אבל ניתן והיו לו לרגעים שבו תשומת הלב הופנתה אליו.
עם כל הרישול המבני, הדרמטורגי של העבודה, היה בה חיים, הומור ואף מודעות עצמית, שזה תמיד מרכיב משכנע.