צילום: אסקף
עבודתו הקודמת של אוהד נהרין, 'עבודה אחרונה', אותה העלתה להקת 'בת שבע' לפני כשנתיים, גרמה לרבים לחשוש שנהרין שוקל לקחת פסק זמן ולמלא מצברים לאחר סיום עבודתו החשובה והמרגשת הזו, הסתבר במהירה שהחששות לשווא. לקח לו קצת יותר זמן מהרגיל, אבל 'ונצואלה' מצביעה על מצבורי אנרגיה מתחדשת שיש בה תועפות של זעם שהניבו יצירה מורכבת, מרובת זעקות –לרב וירטואליות- שבמיטבה היא כמו אגרוף בבטן, ובחלקיה האחרים היא פחות ממושטרת ומטופלת ונדמית כחסרת רסן , קצת אפילו מתגנדרת בבעיטות ובנושכנות שהיא מעלה.
נהרין הגיע עם שלד רעיוני מוכן. הוא ראה בעיני רוחו עבודה בנויה משתי מערכות שאורכן ארבעים דקות, ושהתנועה בהן זהה. כל אחת מהן מבוצעת על יד מחצית מהרקדנים, למעט חלקים משניים שמבוצעים על ידי כולם. במערכה השנייה, מחצית השנייה של הרקדנים מבצעת את אותן התנועות שכבר ראינו במחצית הראשונה. ביחד עם אזורי מעבר בין החלקים מתקבלת עבודה שאורכה תשעים דקות ללא הפסקה.
הכוונה הייתה לבדוק באיזה אופן נתפסת העבודה שבה מימד התנועה משוכפל בעוד שאר המרכיבים משתנים, בהליך כעין- מחקרי. במובן מסוים ניתן לומר כי נהרין יצא למסע יצירתי חדש, במהלכו הוא נוגע ביסודות, באבני הבניין של המחול הנהריני. נקודת המוצא היא בעלת עניין וראינו כמה וריאציות על הנושא רק לאחרונה, אבל נגיע לכך בהמשך.
היצירה 'ונצואלה' מבוססת אם כך על קונספט שהוא השלדה הקשיחה שסביבו נטווית התנועה על שלל תכניה והיא שמבססת את הריבוד והטקסטורות שמגיעים משלל מקורות השפעה החל מהמוסיקה גרגוריאנית, דיקלומי ראפ מלאים בחומרים קיצוניים קשים, כמקובל, תיבול שוטף של קלישאות האופיניים לריקודי נשף על האסתטיקה והסגנון המוחצן שלהם, וכמובן, גם מחומרי המציאות האזורית שתמיד צצה אחרי הסיבוב.
אחרי שהתנועה הבנויה משורה של פרגמנטים התקבעה, מגיע שלב בו המחול עולה לסיבוב שני במערכה השנייה, זו שבה מרכיבי הבמה השתנו; המוסיקה שונה, מקצביה והדינמיקה שהיא מעוררת השתנו, התאורה אחרת ומצליחה לשנות את האווירה על הבמה באופן דרמטי, פה ושם יש בשוליים גם הבדלים בקומפוזיציות וכוונונייה וכן קיים נדבך חשוב, זה הקשור לגורם האנושי שהרי שכל שני רקדנים שונים מבצעים את אותו התפקיד קצת אחרת. עד כמה אחרת, תלוי גם בדרגת החופש המצופה מהם.
חווית הצפייה במופע כפול דומה/שונה מסוג זה עוברת טלטלה מסוימת שבאה בעקבות הצורך למצוא מבט שיגשר, יחבר ועם זאת יכיר בשוני שביניהם. הליך מתעתע ומעורר מחשבה.
צפייה חד פעמית, אולי לא מאפשרת לעקב אחרי כל צמתי השוני בין המערכות, אבל יש יחוד במחשבה על החוויה שגדושה בחומרי גירוי רבים. ישנה תהייה לגבי הרושם שמותירה הטקטיקה שכוללת מחשבה לגבי מידת חשיבותה העקרונית ותרומתה לאופן שבו תיזכר ונצואלה. .
Great minds think alike? או האם זו רוח הזמן , 'צייטגייסט', הזורה אבקני רעיונות באוויר?
בעקבות רגע הרהור בדיוק בנושא זה, צפו בזיכרוני שתי עבודות שהתמודדו עם סוגיות קרובות למדי ונדמה לי שחשוב להזכיר אותם. הראשונה- עבודתו האחרונה של רועי אסף 'שתי מערכות לעיוור' שעלתה על במת סוזן דלל באמצע מרץ השנה וכן עבודתה האחרונה של יסמין גודר- 'פעולה פשוטה', שעלתה במרכז מנדל ביפו שבוע קודם לכן..
הרעיון מאחורי 'שתי מערכות לעיוור' של רועי אסף מבוסס על רעיון מאד דומה לזה שהדליק את המנוע של 'ונצואלה'.
אסף החליט לבנות עבודה המבוססת על שתי מערכות. במערכה הראשונה מבצעים שבעה רקדנים חומרי תנועה אישיים שאולתרו על ידם ומבססים דמות, פרסונה בימתית אותה הם מפתחים.
במערכה השנייה, מתלווה טכסט המבוצע על ידי קריין ומספק תכנים שאמורים להבהיר פרקי חיים של אותה דמות שמגלם כל אחד מהרקדנים. הם חוזרים על משפטי התנועה שהרכיבו את הדי אן איי של הדמויות שנבחרו ואת האינטראקציות שביניהם.
ריקודיבור: "הרובד הנגלה לעיין מקבל כעת עיבוי מפתיע במשפטים המורכבים ממילים ואמורים לספר לנו מקטעי סיפור שחושפים את הקונטקסט והסאב טכסט של הנראה לעיין."
'תנועה פשוטה' של יסמין גודר: כאן לא מדובר בשתי מערכות משוכפלות, אלא בהזדמנות לחוות מקרוב על סידרה של פעולות בנות מספר דקות שחוזרות על עצמן ללא עניין לדייק את הפעולה. אחד משישה רקדנים פונה למישהו מהקהל ומזמין אותו למרכז, מסביר לו בשקט את מטרת הפעולה הפשוטה. הצופה מתבקש לא להתנגד לרצף פעולות שמבצע בו הרקדן/ית וכך מתקיימת סידרה של פעולות דומות, אם כי לא ממש זהות, שמטרתם לרכוש את אמון הצופה ולאפשר לרקדן להוביל אותו לשכיבה נינוחה על הרצפה ובהמשך, לקימה שאינה מביכה אותו.
על אף, או בעקבות הריכוז, הנתינה, החמלה של הרקדנים ובעזרת המוסיקה ותכניה, פיסות חיבוריות אלה קיבלו במהירה איכות ריטואלית. הסצנה הבסיסית 'שוכפלה' להערכתי כשלושים פעם בערב שלא רק שלא היה מייגע אלא הפך מרתק יותר ויותר תוך שהוא מספק חוויה ייחודית שנשארת אתך לאורך זמן.
הרחבת המבט לצדדים לא באה כדי למצוא נקודות דמיון מלא, אלא היא זנב אסוציאטיבי שבו נקודות השקה לנושא שלפנינו. חוטי מחשבה שמדגישים שאף אחד איננו אי, גם אם יש מרכיבים ביצירותיהם שבמודע או שלא, הם מרפררים זה לזה.
ונצואלה- החומרים
צפייה ב'ונצואלה' משולה למעבר במים סוערים, דרך סצנות דוהרות ומתעצמות מרובות תנועה ומשוכפלת שעוצמתם, הזעם והחימה שבהם מכים כמו אגרוף בבטן . כאלה הן המערכות שבו דילוגי ילדים לדוגמא הופכים לתמונה אליה מצטרפת כל הלהקה, והמשחק התמים הופך לעדר שועט כמו נמלט מאסון. כך גם כניסה מסודרת ונינוחה של מחצית מהרקדנים כשהם אוחזים בבדים בהירים בגודל ציפית (במערכה השנייה אלה וריאציות על דגל פלסטיני). זמן קצר אחר כך מצטרפים כל השאר ובסופה של סצנה, החלש שבהם מנסה לזחול ולהימלט מהרגליים הדורסניות והבדים הופכים לתכריכיו.
בין התמונות שתזכרנה היטב בוודאות, יהיה ביצוע של שני רקדנים ל"שיר" ראפ בעל טכסטים אלימים, בוטים וממש דוחים, מחומרי המציאות אולי שם, במקור, אצל ראפרים נציגי אוכלוסיות מודרות ומוחלשות מעבר לים.
מסדרות הסולואים של חברי הלהקה יזכרו כמה מבצעים ש"התאבדו" על הבמה. אלה הפכו לרף ומי שלא עבר אותו, התאדה. אין באמור כאן להביע התפעלות בהכרח, מאחר ורצפים אלה לא היו התרומה המרכזית בערב.
דווקא סצנה מעט מסתורית שהועצמה בסיבוב השני על ידי שירה שנשמעה לי הודית, תארה מסע הזוי של חמש רקדניות רכובות על גבם של חמישה רקדנים שזחלו על ארבע ( שש למקפידים) בצעדים איטיים כמו עדת פילים היורדת למעיין בפינה בגן עדן, הכי רחוק מכאן ועכשיו.
התחושה הכללית הייתה ש'ונצואלה' גדושה ברעיונות, חלקם סגורים ומהודקים וחלקם נותרו ממוקדים פחות, מטופלים מרחוק ומשאירים למבצעים לקבוע את המראה הסופי, מה שלא בהכרח עובד לטובתם.
כמו כן, בניגוד ל'העבודה האחרונה' שהייתה טור דה פורס של ביצועי הרקדנים הממוקדים ומדויקים עד שצמררו אותי, מילולית. כאן אנסמבל הרקדנים הרשים פחות מבעבר. יכולות להיות לכך כמה סיבות, אבל אולי פשוט חלקם עוד לא בשל.
גם אם העבודה לא הייתה מהודקת דייה או שהיא דורשת עוד עבודת שידוד ודיוק , לנהרין יש את הייחוד שלו, המקוריות, החשיבה היצירתית שבמיטבה היא מסחררת. עם חולשותיה, יש בוונצואלה מכרות של חומרים מעניינים ומיוחדים. היא גדושה בהצעות למחשבה ובחידות לא פתורות שנשתלות במוחו של הצופה.