'פורו' להקת בת-שבע.
כוריאוגרפיה – אוהד נהרין, אנימציה- טבאימו( יפן), פסקול- אוהד פישוף.
Choreography- Ohad Naharin, Animation artist- Tabaimo, Soundtrack- Ohad Fishoff,
נמל תל אביב, 14 ביוני.
אורה ברפמן
רבות דובר בביתן המיוחד שהקימה להקת בת שבע בטיילת נמל תל אביב, שבו עולה עבודתו של אוהד נהרין- פורו. במבנה הארעי יש 150מקומות ישיבה והעבודה מוצגת במחזוריות ללא הפסקה במהלך מספר שעות ושני הרקדנים המשתתפים, מתחלפים מדי 45 דקות. הקהל יכול להכנס בכל עת ולבחור מתי לצאת.
ברור שעצם התרחשות במבנה לא שיגרתי שבו מתקיימים כללי צפייה שונים מהרגיל, מעניקה לחוויה מימד נוסף, תקדימי, שהופך את הצופה לשותף ברשת חברתית מסוימת, בדומה לחבר בפייסבוק, לדוגמא. חברות לא ממש אקסלוסיבית, אבל משייכת אותך לחוג בעל מאפיינים מבדלים מכלל האוכלוסיה, לחבר בעל נגישות לרשת, לקבוצת גיל וכו'.
לכל החלטה טכנית יש תרומה או מחיר חוויתי, אמנותי, מושגי. צפייה ברצף מסמנת המשכיות בקו מעגלי סגור וללא סוף והתחלה היא מותרת על מהלך לינארי של הזמן ומנציחה מעגליות, כלומר שלמות, וויתור על סוף והתחלה היא הלא נגיעה בנצח ונצח הוא הנצחון על הזמן. כביכול. רצף המחול ללא הפסקה לא מאפשר לרקדנים פרידה והודייה הדדית של מחיאות כפיים. בכך משתבשים גם מאפייני מבנה הופעה מסורתיים. הרקדן מוותר על נתח מתפקידו 'בהצגה' ובתמורה מחדד את תפקידו כמבצע לשם הוויתו הוא, לשם המחול.
חשוב להדגיש כי 'פורו' היא קודם כל עבודה מרתקת, מרהיבה ביופיה, וככל שמתעמקים יותר בפרטיה, על כל רבדיה, רואים שמיצוייה מתרחק. אין מחמאה גדולה מזו ליצירת אמנות.
העבודה נשענת על סרט אנימציה, חלק ממיצב, שיצרה אמנית יפנית נודעת בשם טבאימו. הסרט מוקרן על שלושה קירות התוחמים את חלל הריצפה המרכזי והוא מתרחש נושאית, בסביבת בית מרחץ יפני מסורתי הנקרא 'פורו', או 'אפורו' ונהרין החל לגלגל את הרעיון למופע על בסיס האנימציה של 'פורו' שראה בניו יורק. מכאן, בצדק, גם תוצר שיתוף הפעולה שהתממש, אינו מסתיר או מגמד את מקומו וקיומו העצמאי של סרט האנימציה המרהיב.
על הריצפה התחומה בין שלושת הקירות מוצבים עשרות קערות פלסטיק צהובות מהסוג הנמצא בכל בית מרחץ ומשמש לרחיצה וסיבון הגוף מחוץ לאמבט, שהרי הכניסה למים באמבטיה ביתית וגם בחוץ, היא למטרת רגיעה והנאה וגם נקודת מפגש חברתי, שכונתי. במדינה בה המרחב האישי הפיזי נשמר באדיקות והפלישה אליו כה לא מנומסת, גם החיוך מוסתר ואינו וישיר כמו גם מראה כפות הרגליים, המרחץ השכונתי המשותף לשני המינים, כפי שהיה נהוג, הוא מרחב ציבורי דווקא ואחד הבודדים שבאופו פרדוקסלי, קילוף הבגדים ( וטבאימו מתיחסת לקילוף בגדים ומעבר לכך- קילוף ערום רב שכבתי) היה לאקס-טריטוריה בה מתקיימת התרת קודים קשיחים.
שני הרקדנים נכנסים לבמה ומתחילים את התנועה- רובה בתואם מושלם- במרחב מצומצם שבין קערות המים הצהובות, אחר כך ועוברים אחרי זמן קצר לעמוד על שני משטחים מוגבהים בצדי ה"במה", כמו שני שומרי שער. מרבית התנועה נעשית בעמידה, ברגליים נטועות במקום. מעת לעת, מסתובב משטח העמידה סביב צירו וכך גם הרקדנים. הריקוד אם כך רובו חזיתי, כמעט ואינו מקיים דיאלוג ישיר בין הזוג הרוקד איש על משמרתו ועם זאת- בעזרת אוזניות- שומרים הרקדנים על מקצבים מדויקים בסדרה מאד מורכבת של תנוחות ותנועות קטנות ומפתיע לראות איזה מגוון מתרחש בתפקיד כפוי טובה זה. צפיתי בשני זוגות גברים שונים ומפתיע לראות איך אותן התנועות מחוללות הדים שונים במובהק איך אישיותו של רקדן מוצאת לה רווחים דקיקים כנימים כדי לבטא את עצמה.
נהרין לא חיפש לחבר את התנועה לדימויים החזותיים והמוסיקה אף היא לא מתבססת על חיבורים חד משמעיים ועם זאת נוצר איזה 'פורו' שהוא סך חלקיו.
העיניים מנסות לגמוע ולא לוותר על כל הדימויים החזותיים שמוקרנים על הקירות ולנסות להכיל את השפה הציורית של טבאימו שיש בה הרבה מהמרכיבים הייחודיים של יוקיאו-אה, תחריטי העץ הצבעוניים הפופולריים שהגיעו לשיאם במחצית המאה ה-19 ותעדו את תרבות וחברה ויצרו להם דימויים איקוניים שבתורם קיבעו דימויי תרבות בחזרה. המבט בדו-מימד בו השתמשו, השפיע מאד על שנוי המבט באמנות המודרנית. אופן הציור, סולם הצבעים שלה, הקומפוזיציות המסורתיות ורבים מנושאי הציור, מעוגנים במסורת החזותית היפנים ועם זאת, סיפורי המשנה והטיפול האמנותי לקוחים מההוויה העכשווית שמשבשת מדרגים מסורתיים.
עוגן מרכזי נוסף הוא הנדבך המוסיקלי של אוהד פישוף שנדמה כי התעלה על עצמו ואין להגזים בתרומתו הרבה ל'פורו'. פס הקול, ברוח הזמן, הוא קולאג' ששואב ממקורות מוסיקליים מרובים ומגוונים.
אם כי יש בו אולי עניין בזכות עצמו, כוחו בדרך המורכבת שבה פישוף מצליח להדביק השראות רב תרבויות, רב מדרגיות, מוזג ומוהל מזרח למערב לא רק כי זה מעניין ומחזק, אלא שזו דרך נבונה לכנס מכנה המתכתב עם שני יוצרים משני עולמות הבאים מתחומים שונים.
'פורו' הוא סוגה לעצמו, נקרא לו מיצב- מחול-מעורר-השראה, אם חייבים לקרוא לו.