צילום: אהרהלה הצמצם הבוער
מופע זה של שיצר אייל דדון- 'מכירת חיסול', הוא זה שהניח רף גבוה ללהקה החדשה- 'להקת המחול סול' – שמנהל דדון בבאר שבע בתמיכת העירייה . אם כי דדון כבר עשה כמה דברים בעבר ואף זכה להערכה עבורם. הוא התבסס בתודעה במיוחד כאחד היוצרים המסקרנים בסצנה המקומית בעקבות המופע המענג 'קרואסון על האש' שיצר יחד עם מרטין ארייג בשנה שעברה , שנעשה בחסות הלהקה הקיבוצית בה רקדו שניהם.
אבל עם כל הסקרנות, הציפיות היו זהירות מאחר ולמרבית הפלא לא קיבלנו מידע מוקדם לגבי הרקדנים, מאיפה באו, כמה זמן הם עובדים יחד. לאור היח'צ בפרופיל גבוה, שקבל חלק גדול ממופעי 'תל אביב דאנס', כאן היה נדמה שמישהו דווקא לא שש להבטיח דבר ועל כן השאיר אותם בצל.
ד
ווקא בימים אלה, זו הייתה החלטה משונה מבחינת שיקול דעת ומבחינה פוליטית.
אבל 'להקת המחול סול' העלתה ערב מרהיב, נוטף כישרון, הן של היוצר והן של ששת הרקדנים שהתקבצו מכל הארץ. ואין לי כוונה להשאיר אותם בצל. מדובר ב שון אולס*, מדיסון הוק*, יוקו הימזייק*, אייל דדון*, סרג'יו דיאז* ומוראד בואיירד*. נבחרת לתפארת.
ביום שאחרי, כבר ברור לחלוטין שקם דבר. הלהקה היא אנסמבל בעל חשיבות שראוי כי תתפוס מקום מרכזי בין הלהקות העצמאיות הותיקות יותר במדינה בזכות הרקדנים המצוינים והיוצר המוכשר שמנהל את הלהקה והצליח להגיש אותה כאנסמבל מגובש בעל נוכחות מקורית ובעל מאפיינים שעל פי רוב מתגבשים רק אחרי מסלול הופעות ארוך ועשיר בהרבה. יש לקוות שמהיום והלאה תזכה הלהקה לתשומת לב ממסדית שתאפשר לה להתקיים ולגדול ולהגיע ליציבות, פיתוח ומיצוי הפוטנציאל האמנותי, שלהם היא ראויה.
לדדון, כפי שראינו גם בעבר, יש דרך משלו לכרוך ולארוג יחדיו את רצפי התנועה המתוחכמים שמטופלים באנינות רבה ובפרטי פרטים באופן שלא מצוי במרבית הלהקות שלנו , יחד עם חומרי גלם חדי שוליים, מתריסים, מצחיקים, שובבניים, -שהבוטות מהם והלאה- שניתן לייחסם לתחום תיאטרון המחול, כולל שימוש מושכל באביזרים, דבר שנחשב שנות השמונים ודרומה. אלא שאצל דדון, הכל הולך וממריא צפונה.
אפרט סצנה בהחלט לא מרכזית, שנענתה כמעט בדרך אגב שבה הוא הופך את תנועת האצבע המשולשת בשלל גרסאותיה המגונות לעוד אלמנט מעודן כמעט שמשתלב בתנועת זרועות מחולית במובהק, כאילו קריאת הגנאי הוויזואלית היא חיננית ומעודנת. 
ברור שאי אפשר בלי לציין את רשימת המלאי של 'מרתפי חשמל' שעומדת למכירת חיסול, אותה מדקלמת דווקא יוקו הימזייק במבטא כבד ולעתים משובש. במיוחד שבה את לבה טעם צמד המילים: 'טוסטר משולשים' שאותו היא מוסיפה בין מפסק פחת, כיסא חשמלי ותנור מקפיא, או משהו בכיוון הזה. אינספור הפריטים מקטלוג המכירה חזרו ונשנו והפכו חלק אינטגרלי מהמחול.
זה המקום להודות לה על שהניחה במיקרו בקדמת הבמה שקית פופקורן שכולנו זכינו לטעום בעודו חמים.
.
דדון שרוקד בעצמו על הבמה, אחראי גם לבחירות המוסיקליות שעבדו היטב וחלקן הן שלו. רוח הפס קול, אופיו ומקצביו מהדהדים היטב את החלטות המבניות כשמדובר בדינמיות של החיבורים והקטיעות של מהלכי הפרגמנטים בתוך השלם, דבר שאפשר לרקדנים לגלוש בהרף עין בין אוירה של קשב פנימי עמוק, לסיקוונסים של מחול פיסי ומשם לביטויי תאטרון אבסורד מתחצף,מבלי לאבד את התמונה האמנותית הכללית, על שלל בחירותיה התחביריות המיוחדות וכה מדוקדקות.
לסיכום אפשר לומר שהפרספציות הייחודיות של דדון הניבו לא מעט מעמדים שייזכרו עוד הרבה זמן ובעיקר תשמר התחושה שנחוותה עבודה שהגרעין הבסיסי שלה הלך והתרבד, לא במעט בזכות הסטיות הספוראדיות מהשביל הבטוח, המוכר, תוך בחירה בדגשים קפריזיים, שצצו בלי שורש מאי-שם, אבל הפלא ופלא, נטמעו בלי מאמץ והניבו יצירה מגובשת, בוגרת, מורכבת ומענגת.