צילום: אסקף
פסטיבל צוללן בחר ככותרת למהדורתו הנוכחית את המושג trad(e)ition "שחושף את ה"כלכלה של המסורת", שבמסגרתה מסורת אינה זהות קבועה אלא שוק חליפין דינמי,פרפורמנס של הגורמים שמרכיבים את חיינו.."
והנה, מור שני, ישראלי שעובד בהולנד, מגיע עם 'ריקוד פשוט', בדיוק לשם כך. הוא מציע : "לחשוב מחדש על כמה מהמהויות הבסיסיות המרכיבות את רעיון הפולקלור; להסתכל בעין רעננה על צורות בנאליות כאוצרות ידע חדשים ולדמיין את הפולקלור של מחר". כה פשוט, כה תמים, כה חלומות באספמיה.
המהויות הבסיסיות המרכיבות את הפולקלור אינן מפורטות בכתובים אבל על הבמה הוא מציע בחלק הראשון של הערב הצגת תכלית משעשעת למדי המורכבת מסדרות של קפיצות מסוגננות שכוללות צעדים וקפיצות בעליי אופי מדויק ופחות מדויק של ריקודי פולקלור המזוהים עם התרבות המערבית בלבד.
'ריקוד פשוט' מחדש לנו משהו?
השנה כבר דילגו בפולקלורית כמה וכמה להקות אורחות ובהם סימון מאייר ב- SunBeng Sitting, שדי מיצה את מוטיב הסיבוב, הסחרור, וקפיצות מלוות בסטירות קולניות על גופו עד שהאדים להחריד. הפרפורמר האדיר הזה שתל מסרים חתרניים שהעלו את העבודה מפרקטיקה עמלנית, לעבודה מורכבת ועל כן מעוררת מחשבה.
על פניה, עמלנות S&D מסוג זה מצאנו, בקטנה, בטריו הפלקות על גוף חשוף גם בפרק השני של 'ריקוד פשוט', שעיקרו, על פי התכנייה: "הפולקלור של מחר".
ומי עוד הקדים לבוא השנה עם בשורת מתיחת סיבולת אירובית לשמה, לפני מור שני? ססיליה בנגוליאה ופרנסואה שיניו- "פר-פרובוקטייר, פאר אקסלנס, ב- Altered Natives ששמו מצביע על נושא הקרוב לנושא השנה בצוללן . השניים מצאו דרך לחבר בין יבשות עם סחרור הקורץ לסופיסטים יחד עם הטוורק שרגליו- נכון יותר עגבותיו- נטועות בריקודים אפריקאיים בואכה ברזיל.
העבודה Will you still love me tomorrow? של אלסנדרו שרוני(איטליה) אף היא סימנה את כוחה של האובססיה לשנות מצב תודעה של הצופה, טריק ידוע בכל תרבויות העולם לגרום לצופים ולמבצעים לעתים, בתרבויות שונות להגיע לגיבוש, הגדרה חברתית לצד לריגוש, למצבים פסוידו היפנוטיים ואף לתהומות אקסטטיים עד עילפון, ראה מוסיקת הגנאווה.
מור שני, במובן זה רוכב על גל אופנתי , ומאחר לרשותו דמיון עשיר והוא מוצא דרך לגוון את שלל הקפיצות והדילוגים בהעמדות המשתנות כתמונה קלידוסקופית, במעברים זריזים של קומפוזיציות בימתיות מעניינות בביצוע מצוין של תשעת רקדני ענבל המתחדשת.
אלא שלאחר שמיצה את כל שניתן לדמיין ובשלב שבו הקפיצות והצעדים בעלי האופי הפולקלורי הלכו והפכו מכניים יותר ויותר ודמו לתרגילי סדר ממושטרים, מסתיים חלק זה בשלב ביניים שבו חלה הקצנה סאטירית –במכוון או שלא- של רוח הדברים.
אחרי מאמץ אירובי מרשים, מגיע תור זליגת החישופיות
הרקדנים עברו לחלקו השני של הערב שהוקדש לפריעת כל שנבנה בפרק הראשון. והפכו לחבורה שעיסוקה חבירה תוך מגע, בסוג של קונטקט עם דגש על רכיבים אימפרוביזטוריים ובו הגופים המיוזעים, מעין עדת חשופיות, מטפסות ומזדחלות זה אל/על/ מתחת למרחב הטריטוריאלי של השני, תוך ניסיונות נואשים, חסרי יכולת מיקוד, בלתי אפשריים- מכיוון שלא נבנתה קהילה, אלא מסה של בדידים חברתיים, פרגמנטים, נשאי החוליה החלשה, לקיים פירמידה אנושית, דמוית אנדרטה. אלא שהדבק ,הלאומי" אולי, או ה"עם אחד" ו"כולנו מול העולם האכזר" הוא כבר מיתוס.
מה בין כל אלה לאג'נדה של מור שני למצוא את הפולקלור של מחר תוך חלימת עתיד טוב יותר, קשה לומר. פולקלור מתקיים כל עוד הוא תורם לאתוס הלאומי. כשהגבינה זזה, כמו שקורה אצלנו, במעבר מחברת 'אנחנו' לחברת 'אני ואני ואני', הפולקלור מתייתר. שום תלבושת חדשה לא תסתיר את העובדה שריקודי הפולקלור שלנו הם בר מינן. יש חשש בעל משקל, שאחרי מות הפולקלור יתברר לנו אחרי תקופת מה שזה גם סופה של החברה האזרחית.