צילום: באדיבות יח'צ

  להקתו של אדוארדו גררו ( Eduardo Guerrero)  רקדן הפלמנקו הספרדי כללה מלבדו חמישה מוסיקאים ובהם שני גיטריסטים, נגן קחון ומספרכלי נקישה ושני זמרים ומוחאי כף.

מהכתוב בתכניה של היצירה 'חטאי המעבר', ניתן היה להסיק שיש מאחורי גררו בעיקרון -באורח קבע או במסגרת פרויקטלית- להקה שבה רקדנים נוספים. על במת סוזן דלל רק הוא רקד, האוניקום.

בדקות הראשונות כבר אפשר היה להבחין שלפנינו רקדן מאד מיומן, מוכשר ומתמצא ברזי הסוגה הזו שבמסגרתה איפוק ותשוקה משחקים משחקים חמקמקים בינם לבין עצמם תוך פלירטוט גלוי למדי עם הקהל.

מאות בשנים התבסס הפלמנקו בדרומה של ספרד וינק מהתרבות הצוענית ודרכה ממקורות תת-היבשת ההודית ואלה נמסכו במסורות המחול הספרדי ויצרו סוגה שכבשה לבבות ברחבי העולם. גם בארץ יש קהל רב לפלמנקו שאימץ את גינוני קהל הבית ומקפיד להשמיע קריאות עידוד בספרדית ולמחוא כפיים גם תוך כדי המופע.

הקהל המקומי מכיר ואוהב במיוחד את הפלמנקו המסורתי-הבימתי וזה מה שהוא מקבל בדרך כלל.

בדור הנוכחי קמה תת- סוגה של פלמנקו חדש שמציב גבול בינו לבין הפלמנקו המסורתי הטהור, שזוכה לעניין בעולם.  אחד מנושאי הלפיד של הפלמנקו הפרוגרסיבי ,אם תרצו, הוא ישראל גלוון שמשפיע על פלמנקואיסטים צעירים והם אלה שלאט כובשים מקום שעשה דרך מהשוליים האוונגרדים  לעבר מרכז הבמה. רובם מושפעים באופן מובהק מגלוון. שורה של יוצרים צעירים כבר עושים חייל כמו הרקדנית והיוצרת המבריקה רוסיו מולינה ואחרים. גררו עצמו נחשף לשורה של יוצרים חשובים בני זמננו כמו אנטוניו קנאלס, מריו מאיה או מנולו מארין  ורקד לצד  מולינה, איידה גומז, אווה ירבבואנה ועוד, מאושיות המחול בספרד.

את הערב הוא פותח באמירה מאד דרמטית מבחינה ויזואלית וחריפה מבחינת אופן הצגת הגוף שסימנה אותו קודם כל כפרפורמר בעל תעוזה ונכונות לחרוג מקווי המעגל, אך עם זאת כמי שעף על עצמו, טווס הסוגד ליכולותיו הטכניות יותר בראש ובראשונה. למען הרקורד- יש לו את זה. הוא מאד חזק, בעל שליטה טכנית מעולה גם בדקויות הפלמנקו הקלאסי ויעידו על כך קודם כל עבודת העקבים הוירטואוזית, השימוש המורחב בזרועות האקספרסיביות שלו ובאופן החופשי שהוא מפרש את עקרונות הסוגה שהוא משתייך אליה.

אור עולה על הבמה וגררו עומד על פודיום המורכב משלש בימות עץ קטנות, יחף, גופו המסוקס חשוף למעט בגד תחתון לבן שבתאורה הנכונה שבאה מלמטה, ניכרת תצוגת ויריליות מרשימה  שמועצמת על ידי הסטת הגוו לאחור תוך שימוש אקסטטי של זרועות מפותלות עד להיקבעות. הוא נראה פסל חי. השניות הזו, תלווה אותו לאורך כל הערב. בריקוד הראשון על מרחב הבמה הוא שב ומפתח את מוטיב עבודת ידיים ייחודית שמצביעה על גמישות מפרקי הכתף ומאפשרת לו לעבוד גם מאחורי הגב תוך הצגת תנוחות לא מקובלות והן ייחודיות בדרכן, אם כי עדיין שומרות על קשר בל ינותק משפת הסוגה האותנטית.

הערב היה בנוי מקטעי ריקוד שמבודדים על ידי נגינה , שירה, מקצבי כפות ידיים וכל הצפוי. קטעי המחול היו קצרים יחסית ונראה שגררו לא שייך לאלה שנותנים את הכל עד שהם נופלים רצוצים, כשתלתליהם מתיזים אגלי זיעה על הקהל עם כל פירואט נוסף. ייתכן הוא קצת יותר אסתניסט? כדי לראות פירואט משולש היינו צריכים לחכות כמעט עד הסוף. בחלק הראשון הוא התרכז במופעים מרשימים של עבודת זרועות , גב, פירוק טורסו שאותם הוא הציף בשפה אישית, – אידיוסינקרטית- . עבר זמן לפני שגררו מתוך החלטה מודעת, שכלתנית, עבר להראות גם מה הרגליים יודעות לעשות בעידן הפוסט גלווני.

בשלב הזה, אחרי שלל מנחי כף רגל ותפיסת ברך ואפילו ירודה למשהו דמוי גשר בפוטנציאל, העיניים חיכו לקבל את מנת הטכניקה השמרנית, אבל תמיד אפקטיבית, של כל סוגי נקישות העקבים שבזכותם עולים ניצוצות מעקבי הנעליים, והאדרנלין מושיב אותך על קצה הכיסא.

גררו נתן שואו מרשים בזכות יכולותיו כמבצע  והרשים בזכות חיפושי הדרך שחורגים מהשבילים הכבושים, גם אם לא עשה זאת בהתמדה. אבל לצערי, הוא רב הזמן לא הצליח ליצור אוירה מחשמלת של ממש, אלא לרגעים ספורים לקראת פיזוזי הסיום ובמסגרתו שבאופן מסורתי הוא יותר משוחרר ונשען רבות על אימפרוביזציות, ששם המנועים רעמו כיאות. בניגוד למרבית תכניות הפלמנקו לא קרא גגגרו לנגנים ולזמרים להצטרף לאילתורי פלנקו פבסגנון חופשי ומעט הומוריסטי כנהוג, אלא הסתפק בזימונם לקדמת הבמה בהשתחוויה.

הערה קטנה. המוסיקאים עשו עבודה מצוינת אבל מי היה זה שהדביק מיקרופונים סנטימטרים מהפה של שני הזמרים? שיבוש לו. תאמינו לי, לא הייתה להם בעיה להישמע נפלא באולם האינטימי של סוזן דלל גם בלי זה. הסאונד קיבל תהודה מרגיזה והפחית רבות מתרומתם. הגיע להם סאונד הוגן וטוב וגם לנו.