צילום באדיבות ח'צ

 להקת קולבן דאנס חוגגת עשרים להקמתה ואמיר קולבן בחר ליצור בעת הזו עבודה שעוסקת בתהליכי זכירה, שיחזור ושכחה, כמנוף ליצירה. על העבודה הוא כותב בתכניה: "ממורנדום היא אתר ארכיאולוגי של הגוף והנפש. ככל שתרבה לחפור באתר כך יתגלו לך עוד שכבות שנעלמו עם הזמן…"

העיסוק בנושא הביא את קולבן להעלות בכתב שפע מחשבות והרהורים בנושאים הללו , בעיקר ביקש לשוב ולחקור תהליכי יצירתו והתבגרותו במהלך השנים  וניכר שהוא הקדיש לכך זמן למחשבה.

 העבודה עצמה תיזכר לא בגלל  שלל טכסטים מפותלים הגדושים בהרהורים ופיסות מחשבה בשפה מרובת משלבים שמלווה את העבודה לאורך פרקיה השונים באמצעות השמעתם בקולו של הכותב. קולבן, כחלק מתפיסתו האמנותית מרגיש צורך לעתים קרובות להיות נוכח בעבודותיו ואינו מסתפק בתפקידו ככוריאוגרף. הפעם , הוא לא עולה לבמה בפועל בשום שלב, אבל קולו נישא ברמה והנכחתו בחלל מעל ראשי הרקדנים משתלט על המחול עצמו ובחלקים מסוימים מנסה שלא במודע לייתר את העבודה הפרפורמטיבית  או לדלל אותה. הטכסטים, אם להשתמש בציטוט שלעיל באופן אסוציאטיבי, חופרניים בסיטואציה זו.  הם מפריעים בעיקר כרובד רב עומס על המחול שמנסה לבטא את עצמו באמצעות הגוף.

בעבודת מחול בסוגה הנוכחית יש בעיקר לתנועה מה לומר ולרקדנים הספציפיים של האנסמבל של קולבן יש יכולת הבעה שאינה נופלת מכל להקה מקצועית אחרת, וקולבן צריך שיסמוך על כך. שפת התנועה העכשווית שלהם הייתה די גדושה במחוות שמקורן ברגשות , מעט יותר ממה שהורגלנו לראות בלהקות ישראליות בנות זמננו, אם כי הנטייה למעט פאתוס אצל קולבן, צפוייה והיא חלק ממנו.

מסע אופטימי זה לעומק הזיכרון, כפי שקולבן מתאר את 'ממורנדום', מחזיר לבמה כמה ממעלותיו של קולבן ככוריאוגרף מאד מיומן. הבמה עצמה אסתטית, עטופה משלשת צדדיה בפאנלים לבנים שפס רישום בשחור, כמו סקיצה  שמתאר אולי שכבות נוף באופן סכמטי, כמעט מופשט, ונראה כמו פס רקמה בשולי הקלעים הלבנים. האם זו המחשה ויזואלית לשכבות הארכיאולוגיות של הגוף? עם כל התרומה האסתטית  היה צפוי שאלמנט עיצובי מיוחד זה יהדהד דבר מה במחול או באחד מהמרכיבים העיצוביים האחרים וזה לא קרה. אסתטיציזם לשמו משול לנוצה בכובע. יפה, אבל בדרך כלל לא נחוץ.

בהזדמנות זו יש לציין את עיצוב התאורה היצירתי של שי יהודאי  שתרם רבות וכן עיצוב התלבושות המוצלח של חגית אביר.

קולבן הוא יוצר ותיק ומאד מיומן ויכולותיו באו לביטוי בלא מעט סצנות בערב זה. מחד, הוא טוב במיוחד בבניית קומפוזיציות המורכבות של האנסמבל שבהן באה לביטוי שפה עשירה, מאידך  הוא מרשים פחות בסצנה ארוכה למדי שבהן הוא מתאר שתי ילדות בשפה מתנחמדת, מתיילדת, באופן קלישאי שגם לא מסתדרת סגנונית עם שום דבר אחר בערב.

 באשר לרקדנים, נראה שלא לכולם יכולות באותה רמה וחלקם באו מאסכולות שונות ועם זאת, רב הערב בוצע באפן מכבד וחלק מהרקדנים בהחלט בלטו לטובה. לצערי אני לא יכולה לנקוב בשמותיהם  מאחר וכבר לא נהוג לצרף צילומים ושמות שלהם בתכניה, כמו שהיה בעבר.