צילומים באדיבות יח'צ
מה יש במונפלייה
מזה שנים רבות אני חוזרת אל הפסטיבל הזה- לצד אחרים- משום שתמהיל המופעים בו כולל לא רק הפתעות והכרויות עם יוצרים רבים שלא הכרתי , אלא בגלל התחושה שבחירות הניהול האמנותי בראשותו של ז'אן-פול מונטנרי ( Jean-Paul Montanari) יש מטרה כאשר הוא מתנהל במספר ערוצים. אחד מהם כרוך בבחירת יוצרים שעם רבים מהם יצר מונטנרי קשרים הדוקים ארוכי טווח, ראה המקרה של ריימונד הוג ( Raimund Hogue) שהשנה דווקא לא היה לו זכר, נסרה בלזה ( Nacera Belaza ) רובין אורלין ( Robin Orlin ) או עמנואל גת (Emannuel Gat ) שהפך לאחד מחביביו וזוכה לא רק לבמה ותמיכה ביצירותיו החדשות שמועלות בבכורה במונפלייה- וזה סטטוס חשוב להנהלת הפסטיבל- , אלא מקבל הזדמנויות ייחודיות להציג צילומים, מיצב או פעילויות חוצות שמעלות את פרופיל נוכחותו בפסטיבל ומדגישה את מעמדו הייחודי. היתרון נמצא בכך שניתן לקבל תמונה עוקבת של עבודותיהם. החיסרון, בכך שאלה לא יוצרים שבגלל אתה מגיע, בהכרח.
מונטנרי והעולם השלישי
מונטנרי יליד אלג'יר, ונוהג לומר בחיוך שהוא "חצי" יהודי משום שנולד לאם יהודיה ולאב מוסלמי. אולי משום כך ואולי מפני שברקורד שלו ישנה פעילות חברתית, עם דגש על זכויות ההומוסקסואלים, הוא דואג באופן מובהק לקיים אג'נדה חברית-פוליטית ולקדם אמנים ממדינות ערביות כמו אירן ולבנון ואפריקה, אך בעיקר יוצרים ממדינות המגרב, שחלקם גדלו אף נולדו בצרפת. חלק מהם מתעניין בדרכי הבעה שהמחול העכשווי לא עוסק בהם.
בין העבודות ולא רק השנה, ישנם יוצרים ממדינות מוסלמיות שחלקם עדיין מנסים להתמודד עם פערי תרבות. לפעמים העבודות נראות דרך הפריזמה שלנו כעבודות לא גמורות, או בתהליך ניסוי ראשוני ולפעמים ישנן הפתעות נעימות ביותר. השנה בלטה עבודתו של יוצר מבורקינה פאסו בשם סליה סאנו ( Salia Sanou ) שמזה שנתיים עובד במחנות פליטים בנושאי חינוך ויצירה. החשש המוקדם היה שסליה ינסה להציג את עבודה פלקטית ודידקטית על הבמה התפוגג כשעלתה קבוצת רקדנים נמרצת להפליא ומיומנת בדרכה המרשימה והעלתה עבודה מורכבת בעלת שפה עשירה שהשתמשה אמנם בנושאים של הגירה, גלות ושהות כפויה, אבל באופנים מסומלים, שעברו סובלימציה. 
פסטיבל עם אג'נדה שמקדם מבטים על מחול דרך חברה, פוליטיקה ואף כלכלה מעניין מבחינתי. בשביל לראות מחול או בלט שנשענים על יכולות טכניות עילאיות לצד כוריאוגרפיה בעלת ערך אמנותי מוסף, יש מקומות אחרים.
שלושה יוצרים, לא קונוונציונליים, בלשון המעטה.
רובין אורלין, ( Robin Orlin ) כוריאוגרפית דרום אפריקאית שעובדת הרבה על נושאים חברתיים בעלי אופן דידקטי שמיועדים לצעירים, בעיקר בקהילות בעלי רקע סוציו-אקונומי נמוך, אך גם לקהל רחב. דוגמא טובה היא עבודה הסברתית בנושא אמצעי מניעה לשם הגנה ממגיפת האיידס, שהעלתה לפני שנים ספורות כאן. הפעם, עשתה חסד והביאה פרפורמר ענק מסווטו, אלברט איבוקווה רוהזה ( Albert Ibokwe Rhoza ).
על כורסה רחבה יושבת דמות עם תסרוקת מפוארת כמו שתי קרניים. גופה ופניה עטופים בצלופן. ממידת זרועותיה, ניתן להקיש שהיא איזו ביג מאמא מהסרטים. לא עובר זמן והמאמא מתגלה כביג פאפא, גבר מאד שמן, מואבס, אבל קל רגליים באופן תמוה ומתגלה שחקן, זמר ורקדן מבורך, מצחיק, משעשע, נוגע ללב שמדקלם את הטכסטים השנונים של אורלין בזמן שהוא בולס יחד כמה תפוזים שלמים על קליפותיהם. אלברט מקצין את המרכיבים ההומוסקסואלים בהתנהלותו ומותיר קהל מעריצים בזכות כישוריו, ובצדק.
עוד גבר גדול מימדים שמתגלה אף הוא כקל רגליים הוא יוצר ומבצע ממוצא אירני שהתיישב בנורווגיה. הומאן שריפי, (Hooman Sharifi ) עלה לבמה יחד עם שלושה נגנים פרסיים שניגנו מוסיקה מקורית יפה להפליא בעוד הומאן מחולל בעיקר באמצעות הידיים רצף תנועות מאולתרות, זורמות. בתחילה זה נראה קצת כמו פרודיה, אבל לאט מתרגלים לגוף המסרב להיכנע לתכתיבי יופי וגיל והגבר המגודל המחולל מצטייר כבעל נפש מלאת נשמה שמרגישה מצוין עם הגוף והעבודה מתקבלת בהערכה רבה.
חריגים לא חסרו השנה, ועל כולם עולה סורור דראבי ( Sorour Darabi ) צעיר/ה דקיק/ה שמראה מתעתע. גם במהלך מסיבת עיתונאים שאליו הגיע/ה, לא הצלחנו להחליט אם זה בן או בת. קולה נשי ומאד צעיר, פניה וגופה מעודנים אך יש לו/הה זקנקן על הסנטר ורגליו שעירות. סורור הגיע לצרפת לפני כשנתיים מאירן ולמדה תחת מתילד מונייה , אך בעיקרון היא אוטודידקטית. היא חוקרת את נושא המגדר ומשווה את האופן שבו הביטוי המגדרי שונה בין השפות פרסית וצרפתית , כאשר בפרסית הוא נוכח רק למחצה והצרפתית דורשת בחירה בין המגדרים בכל משפט.
במופע היא אומרת שלום כניסתה ותודה ביציאה. לבד מזה שקט באולם האינטימי. על במה לבנה יש שולחן לבן, כסא תואם ובקבוק מים.
היא יושבת ובעיקר מתפתלת במושב, מנסה לשלב רגליים שלא נשמעות לה. מסדרת באובססיביות ערימת דפים ומצליחה להפיל את בקבוק המים, את הדפים ואת עצמה אך טורחת להתארגן מחדש תוך שהיא שולחת מבטים סקרנים בקהל, כמו בוחנת אותו. המופע עורך שעה, אבל קשה להגיד שהוא משעמם. עם סיומו, עדיין לא הייתי בטוחה מה היא מבחינה מגדרית, עד ששאלתי כוריאוגרף מקומי שמכיר אותה. כן זו בת, מאה אחוז, הוא אמר, הוא מכיר אותה כבר שנתיים. והשיער על הפנים? השיער מושתל, ענה לי.
ומה אנחנו תרמנו לפסטיבל?
השנה, העלה גת עבודה חדשה בבכורה עולמית – Sunny -, שהתקיימה טרום הגעתי ועליה שמעתי מקולגות שבחים רבים. אולי העובדה שיאיר ורדי הגיע במיוחד לראות את היצירה הזו, מצביעה על סיכוי לראות אותה גם אצלנו יום אחד.
שרון אייל וגיא בכר ( Sharon Eyal & Gai Behar) הביאו לפסטיבל את OCD LOVE, עבודתם האחרונה שעלתה לא מכבר בארץ ועתה היא עולה בבכורה במונפלייה באולם ה'אופרה קומדי' הבארוקי שמעוטר בכרובים, תבליטי גבס מסולסלים ומוזהבים וכסאות מרופדים קטיפה אדומה. את שרון וגיא פגשתי במסיבת העיתונאים יום לפני המופע ויום לפני שחזרתי. חמש דקות לפני מסיבת העיתונאים קראו להם לעלות לבמה הקטנה בגינה האחורית והם באו ונסוגו כי כמעט לא היו אנשים בקהל. כעבור דקות ספורות המקום התמלא הרבה מעבר לממוצע ולא נותר כסא לרפואה.
אחרי הקדמה ארוכה ומלומדת של המראיינת שניסחה שאלה מורכבת, שרון מנווטת את השאלה הצידה ומסבירה לקהל שלפני שהיא תגיע לנושאים של אמנות ותגליות: "אומר: התאהבנו". היא מרחיבה ומסבירה את קשריה עם גיא ועם אורי ליכטיק חברו מילדות שהוא חלק ממשפחתם כיום.
המראיינת שואלת על הפואמה של ניל הילבורן על התאהבות של המשורר הסובל מ-ocd , ומדבר על רפלקסים קומפלסיביים. שרון אומרת שגם לה יש OCD אך היא התחברה דווקא למבנה הפואמה ופחות לטכסט ומצאה במבנה כוריאוגרפיה שלמה. כבר אז ידעה שאם תמצא את הרקדנים המתאימים תוכל להכניס את עצמה לתוכם.
גיא בתורו הדגיש שכל החומרים התנועתיים באים משרון בלבד והפעם הכוריאוגרפיה כבר ישבה בשלמותה בראשה של שרון, ללא תהליכי אלתור, כשנתיים לפני שהחלה בחזרות.
אני סבורה ששרון עוררה עניין בקהל כשאמרה שצפייה בעבודה כה אינטימית דומה להצצה בחור המנעול. מי לא יבוא?
שני העוגנים הכבדים שהחזיקו את תמהיל הפסטיבל ובעבורם בלבד היה שווה:
שני העוגנים המרכזיים הם עבודות של שני אמנים שכבר סומנו כיוצרים יוצאי דופן בעלי משקל סגולי כבד, אבל עדיין לא חרשו יותר מדי פסטיבלים בצרפת. כך זכינו בשתי חוויות יוצאות דופן של כוריאוגרפים מהשורה הראשונה ומבחינתי היוו סיבה מספקת לבוא לפסטיבל במיוחד בתאריכי המופעים הללו. האחת היא ליה רודריגז, ( Lia Rodrigues ) כוריאוגרפית ברזילאית שהייתה בעבר רקדנית בלהקתה של מאגי מארן ( Maguy Marin) במשך שנתיים וחזרה למכורתה, ברזיל ושם הקימה להקה שהתבססה בפאבלות, השכונות הנודעות לשמצה על הגבעות המקיפות את מרכז ריו דה ז'נרו . לא הזדמן לי קודם לכן לראות עבודות אחרות שלה, אבל זו: ' For the Sky Not To Fall ' בתרגום הרשמי מפורטוגזית, מורכב משני נושאים הנשענים על פגישה של כוחות כאוטיים מזמיני שאסונות שירדפו אותך ודברי השמאן של שבט יונמאמי לגבי היער האמזוני. 
המופע התקיים על הבמה הכי גדולה במונפלייה, אלא שבמקום אלף חמש מאות צופים ויותר, כרגיל, הורשו לבוא רק מאה ועשרים. אלה התבקשו לעלות לבמה ומצאו את עצמם בחלל ריק, תחום מארבע צדדדיו כשהם תוהים מה הם אמורים לעשות. חלק פסע ללא מטרה מוגדרת. מעטים, שנראו נזקקים, זכו לקבל כסא.
המופע החל בלי הודעה כשמאחורי גוש הצופים האף קולט ריח עז של קפה טחון טרי והעין מאתרת מאחורי הגוש המתנייע בלא מטרה, גבר שפוף שהולך ומפזר קפה ארומטי לאורך הקיר האחורי. אור רך עולה וחושף שורה של רקדנים כורעת בשורה רוחבית וכל אחד חופן קפה בשתי כפותיו מוך ערימה שנמצאת מולו. רגע אחר כך הרקדנים נושפים לתוך אגרופיהם ומפריחים עננת קפה טחון לאוויר. שורה מוארת של ענני קפה מתאבכת ויוצרת קומפוזיציה מרהיבה. הרקדנים מורחים את שארית האבקה החומה על פניהם וגופם העירום ומתקדמים לעבר הצופים שהתיישבו בינתיים על הבמה מול הרקדנים. הם התקדמו בין היושבים כשכל רקדן מאתר מישהו ונעצר . כשנוצר קשר עין הוא מתיישב מולו ומביט בריכוז לתוך עיניו, בסקרנות, בפני פוקר. כשנוצר קליק לשנייה, הוא קם ומוצא צופה אחר. לא אתאר את השאר בפירוט, אומר רק שעוצמת הריכוז, המחויבות, האינטימיות הלא מוכרת בין זרים, מותירה רושם עז. הרקדנים מנסים לאתר חלל צר בין המשתתפים כדי לשבת מולם, אם זה לא בנמצא, הם כורעים לאט ונותנים לשכניו של האובייקט לפנות מקום לגופם העירום, ערים לכך שהמרחב האישי רגיש, בעיקר כשהרקדן שמשיר קפה טחון עם זיעה בסיבוב הראשון, בשני- אבקת גיר לבנה ובשלישי תלוליות כמון כתום-צהוב, עלול לגעת גם בהם למרות התנהלותם הזהירה והמכבדת. 
חלקים רבים מתרחשים על שקט והם בעלי אופי טקסי, שמניסטי, והלהקה שמזכירה קבוצה שבטית, נדמה שיצאה זה עתה ממעבה יערות העד האמזוניים. יש בהמשך גם קטעי תנועה במרכז שמבוססים על סיבובי שורות ממושטרים במידה משתנה ואף רגעים אקסטטיים, פראיים למדי. בסופו של דבר המרכיב שדיבר למקום העמוק ביותר, לטעמי, היה הגירוי של רבדים פנימיים בעקבות הפעלתו של חוש הריח, שלא זכור לי כמותו באף מופע מחול מעולם.
האמן שסיקרן אותו יותר מכל, היה דמיטריס פפאיואנו ( Dimitris Papaioannou ) שאחת מעבודותיו המוקדמות ראיתי באתונה, בליון ובסוזן דלל עם להקת 'אדפוס' ותמיד נזכרתי בה כשכמישהו מנה את העבודות שהותירו עליו רושם. אצלי 'מדיאה' מתוייקת בין היצירות הנדירות שהפעימו אותי עמוקות. 'מדיאה' זכורה כעבודה של קבוצה מצומצמת של רקדנים בודדים ובהם דימיטריס ורעייתו. עבודה מאופקת וייצרית במיוחד, בעלת ערכים דרמטיים וויזואליים מרהיבים וניכר בבחירות החומרים והצבעים ידו של מישהו בעל הבנה עמוקה באמנות פלסטית. עם כל עוצמתה ומקוריותה, חשבתי עליה כיצירה בעלת איפוק מינימליסטי של אמן, אלכמיסט, שמייצר אמנות עילית במרכיבים זמינים לכל.
הזדמן לי לראות באתונה גם ערב נוסף של שלש יצירות קצרות שלו שקדמו ל'מדיאה' ולא הותירו חותם. שנים שאלתי אודותיו קולגות מיוון ושמעתי שאחרי שיצר את מופע הפתיחה של האולימפידה באתונה, קמו לו תומכים שהציעו לו הצעות שאין לעמוד בפניהם ובמשך מספר שנים הוא יצר עבודות גרנדיוזיות. הוא לבטח היוצר הכי מרשים שעובד ביוון.
העבודה הנוכחית 'Still Life' שניתן לתרגום במספר משמעויות בנוסף ל'טבע דומם', עלתה לראשונה בניו יורק והיא, כמו 'מדיאה' על פי דבריו, בעקבות עקרונות ה'ארט פוברה'. הגדרה מפתיעה וכה מדויקת.
אני מצרפת באופן יוצא דופן לינק לפרומו של 'סטיל לייף', https://vimeo.com/129889051
כדי להדגיש את הערכים הויזואליים והדרמטורגים של העבודה, המבוססת באופן מופשט ושאינו בא לתאר מילולית, את המיתוס של סיזיפוס.
הקהל נכנס לאולם כשדימיטריס יושב שעון קדימה על כסא דקות ארוכות, ורגלו האחת שלובה על השנייה. מישהו מגיח, מתקרב אליו ובלי להשתהות, מושך את הכסא תחתיו. שריר לא זז בפניו ובגופו במשך מספר דקות. הוא ממשיל 'לשבת', מישר מרפקים על ברכיו, מתמתח, ואז מתרומם, מתיישר ועוזב.
קשה להגזים ברושם הראשונה של במת ה'קורום' עצומת המימדים כשכל קלעיה פתוחים. בחשיכה כמעט מוחלטת מתקדמת דמות מגב הבמה שגוררת על גבה קיר גדול כשפיסות מהציפוי שלו מתפוררות ונופלות ברעש על הבמה. הגבר, לבוש חליפה שחורה ושפם, הוא בן דמותו של הכוריאוגרף וכך יראו חמשת הגברים שבלהקה, כולל דימיטריס, כאחים. הבמה כהה, ונדמית כאדמה חרבה תחת שמיים אדירים שרק מחציתם נגלית והם מוקפים ממברנה דקיקה, פגיעה, ובתוכה משייטים עננים לבנים=אפורים בתנועה מתמדת. הכדור הענק שתופס את רב חלל הבמה נראה לעתים כנושם, לעתים כמבקש לכרוע.
העבודה בנויה מסדרה שלמה של תמונות מדויקות, מרביתן הן וריאציות שבאות ברצף ומתרחשות בסביבת הקיר. בעוד דמות אחת נשאבת דרך סדקים נסתרים בקיר, השנייה בוקעת ממנו במקביל. המפגש הוא כר רחב לתעתועי עיניים. בעוד גוף חובר לגוף, משני החצאים נוצר דימוי שלישי לרגע ובתזמון מושלם ואף הוא נמוג ומותיר אחריו בתורו רק שברים.
הקיר הוא העונש, אך מהו החטא? לרוח שנושבת ממנו יש ריח של 'מחכים לגודו' , הזיות על ספו של חלום שמתחזה למציאות. באותה מידה, הדמויות שחולקות בתורן את הפעילות הסיזיפית חסרת התועלת, עשויים להיות חיילים על לוח מטפורי של המציאות הפוליטית.
