צילום: אייל לנדסמן
שיתוף הפעולה בין פרסקו, להקתו הוותיקה של יורם כרמי והכוריאוגרף מיכאל גטמן היטיב עם שני הצדדים ויש להניח שאף הפרה את שניהם. זה ניסיון ראשון ללהקה ויש לברך עליו, במיוחד משום שזו גם הזדמנות לרקדנים לעבוד עם יוצר שמביא מהלכי חשיבה ודרכי ביטוי שונים ממה שהורגלו אליהם בעבר. מאחר וצוות הרקדנים מיומן ובעל יכולות, היה תענוג לראות אותם מתמודדים עם כוריאוגרפיה אחרת ומרגישים בה טוב. נראים בה טוב. ניכר שהגירויים החדשים הובילו אותם למתוח גבולות ולהוציא מתוכם תשוקות ומערבולות רגשיות, שהרי, תשוקה היא לדעתי מהותה של העבודה.
גטמן מריץ את הערב בשני ערוצים. האחד מבוסס תנועה, נטול שמץ של נרטיב לינארי. הפרקים ברובם חסרי מיקוד קוהרנטי, מפורקים לפיסות פיסות, קרעים קרעים של תשוקה, שבהם הרקדנים מבררים את מקומם על הלוח המציאות לבד או תוך עימות. המציאות המפורקת יוצרת עמימות מדויקת, חסרת נשימה, אלימה לעתים, כואבת, טעונה בסתירות פנימיות שהן מהות חיינו בנקודות זמן משבריות. תחשבו פאזל מפוזר אקראית. הוא לכשעצמו חסר פשר אבל טמונים בו אינספור רמזים לתמונה שלמה.
המערכות הכאוטיות מביאות אתן רעש ויזואלי רב-מוקדי שמלווה בחלקים ניכרים בפסקול שגם הוא תורם למסד רעש קונקרטי , כך שהעיניים והאוזניים מאותגרים ומגורים במקביל עד לרגעי גאולה של חשיכה, שקט ומעט אוניסונו פעיל או סביל. רגעי מעבר, רגעי חישוב מסלול מחדש.
בערוץ השני, במקביל, יושב על הבמה מימין מיהיר גרובר, רקדן/שחקן מזוקן ומיקרופון בידו והוא מדבר, צועק, מתנשף, משחק את הטכסט, משחק עם הטכסט. מתעתע בו. מתעתע בנו עם טכסט מפויט, שנלקח מדברים כתובים של אוסקר ווילד, הנרי מילר, אנאייס נין ואף דברים שכתב הכוריאוגרף. .אלה מכתבים שמדברים אף הם על תשוקות ללא מעצור וגבול של אהבות סוערות ופרידות שלפעמים מטריפות את הדעת ויכולות להצמית. אהבות של אושר מתגבה ושל מצולות ייאוש.
המלל הולך אתנו לאורך כל הערב ומקיים מסלול ליניארי של אושר ושברו. עוצמותיו מסמנות מהלך שיש בו רק דמיון חלקי למהלכי העוצמה של התנועה, כמו שני קווים גליים עם קפיצות אוסילוסקופיות: פעם מכים אותנו בעין ופעם באוזן, פעם בקשב לטכסט ופעם בהתרחשויות המפתיעות במעברי פרקי העבודה.
בשורה התחתונה, גטמן מצליח להוציא מקבוצת הרקדנים התגייסות מוצפת אדרנלין ונדמה שהם שואבים מכך עוצמות ותשוקות משלהם. לא פשוטה היא הדרך שמבקשת להעביר מסרים מילוליים-צליליים שדורשים קשב, מבלי להפוך את התנועה לאיור מצבי רוח תוך סירוב להיכנע למהלכים צפויים ומסודרים.
אלה שני צדדים מאתגרים של ביטויים אמנותיים שלא מתיישבים בנקל זה לצד זה, תוך שמירה על איזון מסוים. התחום הלאבילי בין המילה לתנועה, תמיד מייצר אי שקט ככל שהכוחות שווים יותר.
זה היה ערב מאד מוצלח ולא שיגרתי. ניסיון מעניין, נועז במובנים מסוימים ובהחלט מעורר מחשבה. מומלץ.