צילום : Evgeny Matveev
להקתו של בוריס אייפמן או בשמה הרשמי: תיאטרון המחול של סט. פטרסבורג, מקפידה להופיע בארץ לעתים מזומנות ולעדכן את הקהל הנאמן שלה ברפרטואר הלהקה מיצירותיו של מייסדה, בוריס אייפמן (Boris Eifman ).
בסיבוב הנוכחי כוללת התכנית שני בלטים. הראשון, 'ענוג הוא הלילה', בהשראת הרומן האחרון שכתב סקוט פיצג'רלד ( 1934). לצורכי הסיורים, שמה של העבודה הוא Up & Down, שם שמיטיב לתאר את הסחרחרת הדרמטית בחיי גיבורי הספר ובחיי מחברו, שבאים לביטוי מפורט בתיאטרון המחול/בלט האופייני לאייפמן, תוצר המופק מתמהיל של סוגת הבלט הניאו קלאסי, עם מידה גדושה של הסגנון האקספרסיוניסטי וכולל מרכיבים משניים מסוגות נוספות.
אייפמן שיכלל את הסגנון שלו שמתבסס על נושא, סיפור או מחזה מרובי פרטים שבאים לקדם את העלילה. לכן הוא ניזקק לאמצעי ביטוי ספציפיים, שאופייניים לז'אנר הזה, כגון הבעות פנים מודגשות, מחוות גוף וידיים שמתרגמים רגשות בספקטרום שבין אהבה ושנאה, חשש וחרדה או התפעמות והפתעה, בדומה לאלה שמוכרים מהבלט הקלאסי, שם זכו לליטוש ועידון.
הניסיון להעביר חוויה מחולית מרגשת באמצעות הצמדות לתכנים מילוליים, נתפסת כיום כמיושנת וכמעט ואין למצוא יוצרים בעלי מוניטין רב שנסמכים על סיפור כלשונו. המעטים שעדיין קרובים ברוחם לבלט נרטיבי עכשווי יותר, כמו ז'אן כריסטוף מאיו, מצאו דרכים משלהם לעקוף את המכשלה הזו באמצעות יכולת הפשטה משוכללת יותר, לדוגמא, לצד יכולות ביטוי מורכבות ומתוחכמות יותר.
הבחירה בספרו של פיצג'רלד נכונה לשיטתו שכן 'ענוג הוא הלילה' גדוש באירועים דרמטיים, בעידן רב תהפוכות שבא אחרי מלחמת העולם הראשונה. גיבורי הספר וכן מחברו חוו עליות ומורדות ביחסיהם ובחייהם ואייפמן מנסה למצוא דרך לשלב בין המידע הזה בבלט עצמו ובהדגשיו וכן לנסות להביא מהרקע התרבותי שבו הוא נוצר.
כמובן שבמחול עצמו כמעט אי אפשר ללהטט בין העולמות הללו ועדיין לשמור על הבחירות האמנותיות של אייפמן. לכן הוא בחר לפרק את רצף בניית הנרטיב באמצעות רצועות של הבזקים מחוליים עסיסיים מבחינתו שבאים למקם באמצעות סגנון הריקוד והבחירה המוסיקלית – עיבודים של יצירות גרשווין- את העידן שבו חי פיצג'רלד. התפרים הגסים בין ה'מחזה' לבין ה'יציאות' נוסח ריקודי מקהלה של מחזות זמר, לפחות באופן שאייפמן בונה את קטעי הביניים העליזים, קלישאיים הללו, לא עובד מרבית הפעמים. לבד, אולי מהנשף המפואר והמסוגנן שבו חלות תפניות אישיות בחיי גיבורי הספר.
על דבר אחד, נדמה לי שאין מחלוקת. אייפמן שיכלל את יכולותיו, הרחיב את טווח המקורות ממנו הוא שואב השראה – ראה פרקים ברוח מץ אק בקטעי דואט בבית המשוגעים, שם נפגשו הגיבורים.
הרקדנים חזקים, אמצעי הבמה ובהם תפאורה, תלבושות ובמה מושקעים, והמחול מצביע על מיומנות, שימוש נבון במרחב וכוריאוגרפיה שמדגישה את היכולות הטכניות הגבוהות של הסולנים. ואכן, שני הסולנים: אולג גבישב (Oleg Gabyshev) בתפקיד דיק דייבר וליובוב אנדרייבה (Lyubov Andreyeva ) מאד מרשימים ביכולותיהם. שניהם קלי רגליים, גמישים וחזקים. שניהם נדרשים לחזור שוב ושוב על מיטב הקפיצות ( הוא) ומיטב ההנפות (שלה) . אנרייבה, לדוגמא, לא מחמיצה הזדמנות להביט בקהל בחיוך מנצח בכל סחרור. לא על כל במה זה נחשב לטעם טוב.
גם בגלל הגישה שבעת הרצון שלה, גם בשל גודש המאמץ למצוא חן, גם בגלל הארכאיות המובנית בתפיסה האמנותית הבסיסית שמאדירה טכניקה לשמה, העבודה נתפסת מרוחקת, מדי מחושבת, שלא הותירה משקעים חווייתיים.