אפקט הכוריאוגרפיה, רקדני בלט האופרה של פריז. סוזן דלל
צילום: יח'צ
קבוצת רקדנים מבלט האופרה של פריז בניהולו של ברונו בושה (Bruno Bouche ) התארחה בעבר בסוזן דלל והביאה לאוריינט משב רוח, כך רצינו לקוות, מאחת מלהקות הבלט הטובות בעולם ויש הסבורים- מהטובה שבהם. ואכן, קבוצת הרקדנים המונה ארבעה גברים ושתי רקדניות, טובים כולם, אם כי אינם אחידים ברמתם. 
בושה שמנהל את קבוצת 'אפקט הכוריאוגרפיה' (Incidence Choreographique ) שחלק ממבצעיה אף יוצר, בחר, כמו בעבר להביא שש עבודות קצרות שארכו בין 8-10 דקות והארוכה שבהם, רבע שעה. חלקן היו אפויות למחצה ומחציתן , כולם של בושה עצמו, היו יחסית לשאר, העבודות היותר מעניינות בערב זה.
הפורמט הזה של יצירות קצרצרות מאת מספר יוצרים היה מאד נפוץ בקרב להקות רפרטואריות, שהיוו את הרב בתחום במחול המודרני ומחול בן זמננו בעשורי העבר. אחרי שלמדנו להוקיר יצירות באורך מלא ועבודות כוריאוגרפיות מעמיקות של להקות המזוהות עם כוריאוגרף יחיד, במיוחד אלה שהצליחו לגבש תווי זהות ייחודיים, קשה לחזור לערבים המורכבים רק מנגיסות מחול (nuggets ) שמתקשות להשביע.
אין זה אומר שלא הכרנו מחולות קצרצרים בעלי אמירה אמנותית מגובשת וצלולה כגבישי קריסטל. אולי פעם אמנות זו הייתה יותר מפותחת. הרי לא האורך קובע, יאמרו חובבי הייקו, מעריצי מיניאטורות פרסיות והדפסי יוקיאו-אה ( Yukio-e ).
בערב זה, מרבית היצירות, קצרות ככל שהיו, היו ארוכות ביחס למטען שביקשו לשאת . סמן ראשון התחולל תוך מהלכו של הדואט הראשון 'יום ראשון הכחול' של איבון דמול ( Yvon Demol )שבוצע עם חן נעורים, אך ללא כל ייחוד. השפה שגורה וזורמת אבל לא מצליחה להשגיב את כוונות היוצר שעדיין לא כונן שפה קוהרנטית משלו. העבודה הפרשה כזו שעוסקת ביחסי זוג אוהבים שנפעמים משורת תנוחות והשפעתם על פרישת שיערה הבלונדיני המשוחרר של הרקדנית.
למעשה את העבודות המעניינות יותר יצר מנהלה של קבוצה זו, ברונו בושה. זה התחיל בדואט 'פסקליה' (8 דקות) למוסיקה של הנדל בביצוע טוב ומרשים של אובאן פילבר וסיריל שוקרון. בושה הצליח ליצור מתח בין החלקים הדינמיים והתובעניים ובין היכולת לשבור את הזרימה ולהתרכז בהקפאה רגעית של המציאות, בחוסר תנועה על שקט. בושה מוכיח שאינטנסיביות לא חייבת לבוא באמצעות במאמץ פיסי, והיא יכולה להיווצר במספר דרכים, על ידי יצירת קונטקסט מתאים והקרנה פנימית של המבצעים.
זה נכון, גם בחלקים היותר מוצלחים של עבודתו השנייה של בושה בערב זה: 'ברך-אמן' שמתכתבת עם הציור של דלקרואה 'יעקב נלחם במלאך'. בציור הקולוסאלי הזה יעקב נלחם במלאך ועם את, ניכר באופן אחיזת המלאך המכונף בגופו השרירי של יעקב, שיש בעימות גם רובד של חיבוק וקירבה. דלקרואה ראה הקבלה בין מאבק מורכב זה מקבילה להתמודדותו ל אמן עם קשיים העומדים בפניו.
בושה מבטא את המפגש באופן מעניין ונותן לשני גיבוריו הזדמנות להוביל את ההתגוששות ולקדם אותה. בעבודתו השלישית בערב זה מעלה בושה לבמה רקדן יחיד- אורליאן הוטה גלוח הראש שנראה מבוגר משאר הרקדנים. קפיצותיו אכן כבדות יותר, אך מאידך אישיותו הבימתית חריפה ומרתקת. הוא רוקד עם בד לבן שהופך בידיו מפקעת שהיא מחסה, לבת זוג מתרפקת, מרוח ההשראה למנחה לאלים. בקטע נפלא מסתחרר הוטה כששולי חצאיתו סביב הקרסוליים מהדהדים את מהלכי הבד המתנפנף בגובה הכתפיים. להוטה נוכחות ייחודית והיא שנותנת לו תוקף כפרפורמר.
למרות הכל, בשורה התחתונה קשה לומר שהילת להקת העל המיוחדת- שאליה שייכים, כנראה, הרקדנים- שרתה על הערב. קבוצה זו לא חשפה יוצרים צעירים בועטים שמחפשים לחתור נגד הזרמים המרכזיים הבטוחים ומצד שני, גם לא הותירה ריגוש יוצא דופן, אלא במקרה הטוב, נגיסות מתוקות קטנות ובודדות במישור חסר פסגות.
