צילום: גדי דגון 'עבודה אחרונה. אחרים: באדיבות הפסטיבל

היה חם במונפלייה ביותר ממובן אחד. הפעם, התכנית  נראתה מבטיחה ביותר עם מספר נכבד של עוגנים בעלי משקל, שקיימו את הבכורה בפסטיבל והעלו יצירות שבהם התגלו פנים חדשות של היוצרים המוכרים. בין לבין היו שזורות עבודות של להקות ויוצרים, רובם צרפתיים, חלקם מחזיקים בהזמנה קבועה כמעט, שהעניקו מעצמם את הדימויים המוכרים וחלקם ביצירות מאתגרות, בועטות  ומעוררות מחלוקת. התערובת הנכונה היא זו שמעצימה או מורידה את מעמדו של פסטיבל והשנה- צלחה דרכו של מונטנרי (Jean-Paul Montanari) , מנהלו הוותיק של הפסטיבל.

 להקת 'בת שבע'

להקת 'בת שבע' שהופיעה עם 'העבודה האחרונה'  Last Work)) של אוהד נהרין  בערך במחצית הדרך של הפסטיבל, תפסה את מירב תשומת הלב. נדמה שבארץ, מרבית הקהל יודע שהלהקה עושה חייל בחוץ, אבל קשה לתפוס באיזו מידה. במסגרת פסטיבלית מקבלים את תחושת ההצלחה בקונטקסט אחר, השוואתי. קהל גדש את מסיבת העיתונאים עם אוהד, יותר מכל מפגש דומה השנה. אולם ה'אופרה ברליוז' העצום היה מלא עד קצה היציע החמישי. כצפוי, היו מחיאות כפיים סוערות של קהל שקם על רגליו, אם כי צריך לזכור שקהל הפסטיבל מפרגן בקלות. קלות יתרה לפעמים. אבל לא ראיתי תריסרי אנשים עם שלטים בכניסה המתחננים לרכוש כרטיס.

תשומת הלב של הקהל התחרתה רק בתשומת לבה של המדיה, בנוכחות מבקרי המחול  ומנהלי פסטיבלים מובילים שבאו להראות נוכחות. מי שעוד נכח  וזה בהחלט לא דבר שבשגרה, היו אנשי בטחון שבדקו את כל הנכנסים והחרימו בקבוקי מים, כמו בבידוקי בטחון בשדה התעופה, ויצרו תורים ארוכים בכניסה. 

ובצדק.

הלהקה נראתה מרתקת מתמיד. הבמה הגדולה היטיבה אתה, יחסית לביצוע בערב הבכורה הרשמית בתל-אביב על במת סוזן דלל. כך גם הועיל החודש שעבר בין הבכורה בתל אביב, דרך הקפיצה לפראג לבין זו שבמונפלייה. האוויר היה מחשמל מהשנייה הראשונה שבה רצה רקדנית לבושה בשמלה עתירת בד ארוכה בצבע כחול זוהר, על חגורת הליכון נסתרת, בקצב אחיד, ריצה שלא נגמרת אבל מותירה אותה דורכת במקום. מעין כוכב צפון, נקודת התייחסות, ריצה שקוצבת את הזמן החולף ברגליה.

כמה דקות אחר כך מתחילים הרקדנים לצאת מבין הקלעים. כל אחד מהם רוקד סולו לא ארוך ובו הוא מגלם כמה משפטי תנועה המשקפים הלכי רוח, או אם תרצו, נופי נפש. אחד אחד הם מבצעים את הפרגמנט האישי בריכוז מודגש, תוך שהם מבססים את ייחודיותם.  לאט נערמים רשמים מצטברים מסצנת ההיכרות המרהיבה הזו, עד שאתה נכבש ביופייה של איכות קריסטלית מרגשת שכזו.

עם כל הניסיון להדגיש ייחודיותו האנושית של הרקדן, בכולם מוטבעת הדיסציפלינה שיצר אוהד ומנכיחה תפיסת גוף ושיטת חשיבה משותפת לכולם, שהפכה לחתימתו של נהרין  שמבדלת את הלהקה ורקדניה. אין העין שבעה מלחזות בעבודה של הרקדנים ולראות את האופן בו הם משדרים עוצמה לצד יכולת להימס, לדייק, לבטא אינטליגנציה גופנית וייחוד אינדיבידואלי.

גם במופעים הראשונים בתל אביב וגם כעת, יש עדיין מקומות שכנראה עוד יזכו להידוק ודיוק. אני לא מתכוונת להתחיל למנות את המקומות שבהם נדמה היה לי שחלה ירידת מתח זמנית, אבל רק אומר שעדיין יש בעיני חריקה ואי נוחות בסיסית בסצנת ה'זומבים', כשהרקדנים שבים למרכז הבמה עם כיסוי ראש ופנים מבד לבן שמוחק את תווי הפנים, את ההבעות אישיות, ובקיצור את אנושיותם של הרקדנים.  התעניינתי, והתחושות שלי לגבי נפילות מתח והשוואה בין איכות הביצוע בתל אביב ומונפלייה קיבלו אישוש מכמה רקדנים מובילים.

מן הסתם, זו אחת העבודות הטובות של נהרין והיא עבור טיפול במהלך הזמן, כפי שקרה ללא מעט מהעבודות הקודמות. נהרין כל הזמן מנסה לדייק אותם יותר. לא פחות מהצופים, הוא שואף להגיע לנקודת שיווי משקל בין כל מיני מרכיבים ומשתנים שיתקרבו לנקודת שווי משקל חמקנית, שהיא זו המפרידה בין עבודה טובה לנהדרת.

שלוש הלהקות הבולטות  (three winners  )

מאחר ושהיתי במונפלייה שמונה לילות בלבד, לא ראיתי כמובן את הכל, אבל במהלך השבוע ראיתי את כל מה שהיה אפשר ובנוסף ראיתי את 'בת-שבע' פעמיים וגם את 'טורובאקה' ( בתרגום: טורו-שור בספרדית ובאקה- פרה בהודו) של גלוואן ואקרם קאן, פשוט כי הזדמנה אפשרות מבלי לוותר על משהו אחר והיה כדאי.

יזראל גלוואן ואקרם קאן (Akram khan, Israel Galvan ) חברו יחד, ביוזמתו של מפיק פיקח, לדואט טיטאנים של שני מבצעי-על שיש להם קהל אוהדים עצום. את הערב ליוו על הבמה ארבעה מוסיקאים. וכמובן אקרם וגם גלוואן השלימו מקצבים בנקישות עקבים, בפעמוני קרסול ובמחיאת כפיים.

כל אחד מהשניים פיתח נישה משלו שאין לו בה מתחרים. גלוואן שהחל את הקריירה שלו כרקדן בלהקת פלמנקו מסורתית, פנה לסוגה שתפורה לאישיות שלו, לגוף ולתפיסת הגוף שלו, והוא החל לפתח קריירה שהחלה בסדרה של כמה ערבי סולו משלו , בליווי מספר מוסיקאים על הבמה כנהוג בפלמנקו, שיש בו מידה של אלתור ולכן זה חשוב במיוחד. בעבודות אלה הוא פרץ את גבולות הפלמנקו הטהור והכניס חידושים במבנה ובדינמיקה, בתחביר ובלקסיקון התנועות ובכלל, בתפיסת אחיזת הגוף. בקיצור, הוא ניער את הפלמנקו ושיחרר אותו ממוסרות המסורת המקובעת.

 מולו, עומד אקרם קאן ממוצא בנגלדשי, מאסטר של הקטאק ההודי, שאותו הוא הצליח לרתום לשפת במה עכשווית, הרבה פעמים תיאטרלית, משוחררת ממבנים מסורתיים. איכותו היוצאת דופן כמבצע וסקרנותו, הביאו אותו לסדרה של שיתופי פעולה עם יוצרים מתחומי הקולנוע, אמנות פלסטית ורקדנים בולטים מתחומי מחול אחרים ובהם גם דואט עם סילבי גיים.

הערב היה מורכב ממספר פרקי סולו וכמה דואטים ארוכים יחסית שנעשו בעבודה משותפת ואינטנסיבית ולדברי שניהם, השפיעה עליהם, קרבה אותם מאד ופתחה להם את העיניים. השניים שונים לא רק בשל העולמות האמנותיים השונים שמהם באו אלא גם בגם באישיותם על ומחוץ לבמה. אקרם גמיש כחתול, זורם, חזק מאד, חלק מאד, בטוח ללא סימני מתח או השתדלות ומתקשר היטב מילולית ואמנותית ואילו גלוואן מצטייר מעט ביישן, איש עדין בבסיסו , אם כי על הבמה הוא תקיף, אסרטיבי, פרוע ועם זה מקרין רגישויות וקשב בלתי רגילים. מהעבודה המשותפת הרוויח גלוואן הכי הרבה. זו פעם ראשונה שרואים אותו על סף איבוד שליטה וניכר שזו חירות המענגת אותו.

אילו לא ארך המופע שעה וחצי, יש להניח שהייתי נהנית יותר, בעיקר אם היו גוזרים כמה משירי זמרת הליווי.

והקהל. הקהל מחא כף וצרח ועמד דקות ארוכות על רגליו, או בקיצור, היה חם עליהם, אש.

אמיו גרקו ופיטר שולטן (Emio Greco and Pieter Scholten ) – 

גרקו ושולטן הגיעו למונפלייה עם Extremalism ( חיבור של אקסטרים ומינימליזם), שיצרו עבור להקת הבלט הלאומית של מרסיי.

השניים עובדים יחד כבר עשרים שנה, בתחילה בעבודות סולו שרקד גרקו ואחר כך בלהקה שהייתה על שמו. גרקו זכור לי כפרפורמר מאד אינטנסיבי ואישיותו הבימתית הקרינה אש זרה ומשהו שדורך על גבולות המציאות. העוצמות שלו היו מהפנטות. השניים היו מעורבים בפרויקטים מתחומים שונים, ביימו אופרות, חברו למוסיקאים ובמקביל הקימו באמסטרדם מרכז בינלאומי לכוריאוגרפיה שבו הם גם מפיקים מופעי מחול עכשווי, מארחים אמנים ( רזידנסי) ומנהלים אקדמיה משלהם.

בשנת 2014 קבל  אמיו גרקו יחד עם פיטר שולטן את ניהול להקת הבלט הלאומי של מרסיי. בשלב הראשוני, המשיכו שני המנהלים מסע-דרך אמנותית שמתבססת על אני מאמין חברתי ואמנותי שמלווה אותם. העבודה 'אקסטרימליזם' היא המשך בסדרה שאותה הם מכנים 'הגוף המורד' כשעל הבמה שלושים רקדנים מרשימים.

הספקטאקל פוצח על במה שבשוליה מסכים זהובים שנראים כעשויים רצועות דקות צפופות, התאורה מודגשת וקבוצה גדולה של רקדנים עולה, לבושה בגדי בצבע עור ולראשם כיסויי ראש עמוסי שנצים וצמות שמעניק להם מראה אתני פראי לא מוכר.  המראה מרהיב.  המוסיקה גולשת ממוסיקת אווירה לצלילים של מוסיקה דתית ומעצימה את המוטיב הפולחני.  יש לא מעט מעמדים קבוצתיים אוני סוניים פחות או יותר, ואחד שזכור במיוחד ובו הקבוצה עומדת במבנה אלכסוני, לבושה בבגד כהה וידיה פרושות, כמו להקת עורבים.  המוסיקה והתאורה מכפילים את האפקטים ויותר כשהם מלווים את הסצנה בקולות ירי כבד ושלל פנסים.

 העבודה בנויה למבנים בסיסים כשהעוצמה באה מאמצעים תומכים של עיצוב במה, תלבושות , מוסיקה ותאורה  שיחד משחררים אווירת טריפ  מרהיב שלא מניח ומכה שוב ושוב. לקראת הסוף, חוזרת הקבוצה כשהרקדנים ערומים והיא חולפת הולכת, באיטיות דרך גריד של פסים ורטיקליים.

 נעשה כאן מאמץ רב להרשים ולהעמיס רגעים דרמטיים עם דגשים קוליים כמו ירי וקול שבירת זכוכית יחד עם המוסיקה ובשלב מסוים נדמה שגרקו-שולטן איבדו את המוקד, את דיוק המסר והפכו את המופע ממרהיב לעמוס וגדוש יתר על המידה.

פיה מנארד (Phia Menard ) – Belle d'Hier ( יפי האתמול)  

נחת מיוחדת גרמה לי הכוריאוגרפית פיה מנארד.  מנארד נולדה כבן בשם פיליפ ולפני כעשור וחצי החלה להופיע כג'נגלרית ומשם עברה לכוריאוגרפיה, אבל לא דומה לשום דבר אחר, לשום דבר שמלמדים באקדמיות למחול. ראיתי שני ערבי סולו שלה  ( ראה פסטיבל מופלייה 2011) ולא יכולתי לשכוח את הרגע הראשון שבו נחשפה הבמה המלאה במקררים ולמעלה על כבלים תלויים גושי קרח. פיה ג'ינגלה את עצמה בין הנפילות של גושים שנמסו חלקית וניתקו מלמעלה והצליחה להעלות מופע מאד מפתיע, מקורי, שובה לב, ומדויק להפתיע, כמו שרק אמן אמיתי יכול להנדס.

הפעם היא העלתה מופע מושקע אף יותר ובו לקחו חלק חמש רקדניות . "ושוב אני מוצאת את עצמי עובדת על העלמות המיתוס באמצעות שינוי, התמרה. שוב עוסקת בסוגיות של שינוי זהות, של דימוי הגוף, של עקבות הזמן, של אינטראקציה עם היסודות, בשאלות של תימרון ולהיות מתומרן, שוב מנסה לפצח את הצפנים  החברתיים" היא כותבת.

 העבודה היא עבודת נשים, מקומן בשרשרת המזון. אל הבמה מובלים דרך שני שערים בחומה מוזהבת, שניים שלושה תריסרי פסלי דמויות ענקיות, הרבה מעבר לגובה אדם. כל אחד מהם מונח על מבנה דמוי גזע גדוע בעל בסיס רחב.  בידי הבובה המונפות לצדדים הם /הן מזכירות את הצלוב בשמלה. ראשון קורס ראש אחד לתוך חגורת הכתפיים. שני מתכופף מהמותן לצד ונראה נבול. כמו מוות אחרי המוות, לוקחות הרקדניות את הגופות המתמעטות ודורכות עליהם כדי להוציא שאריות אוויר ולהותיר רק בד עבה. על  מוט ועליו קרסים, הן תולות את 'השמלות המרוקנות'. משתתפים בתפקיד סמכותי מרססים או מחטאים את השאריות ואת המשתתפות. אלה הן הרקדניות שנחבאו מתחת למדים הגבריים.

הן תולשות חלקי גוף או חלקי בגד דמוי גוף, עוסקות בכיבוס אובססיבי, בפעלתנות עיקשת, בחיסול האביזרים בעלי הנפת והפיכתם לסמרטוטי ענק רטובים שניתן לערום, לקפל, להטריד, להטיח ולנסות לחסל מטפורית. וכל הזמן ממשיכה מוסיקה קצבית, טורדת,  מהפנטת. עד לסופה של העבודה, ממשיכות המשתתפות לעמול בקצב רצחני, לבצע עבודה פיסית תובענית מתוקתקת. הכול מתוכנן שלב אחרי שלב. העבודה היא תחליף לחיים אישיים, שוויוניים. היא דרך שחובה לעבור לפני שיבוא השחרור המיוחל. אולי זו לא עבודת כפייה אבל זו עבודה כפייתית.

רק מאוחר יותר התברר כי הבובות האלה עשויות בד ושכבת גומי, אם הבנתי היטב והן הוכנסו להקפאה עמוקה לפני שהגיעו לבמה. תהליך הבלייה, שעליו מדברת מנארד מומחש כאן היטב. הקרח נמס לאט, בלי יכולת לצפות איך התהליך יתנהל.

זו עבודה מטלטלת, מיוחדת במינה של כוריאוגרפית מאד מיוחדת ומקורית ויש למה לצפות גם בפעם הבאה.

כמו כן הופיעו עוד יוצרים בימים ששהיתי בפסטיבל, חלקם אורחים די קבועים כמו בושרה אוויזגואן ( Buchera Ouizguen ) ממרוקו, ריימונד הוג (Raimund Hoghe ) מגרמניה שיגיע לראשונה לישראל בתחילת ספטמבר ויגשים בכך חלום ישן. כמו כן היו עבודות של  כריסטיאן ריצו  ( Christian Rizzo ) שקיבל לאחרונה את ניהול ה- CCN של מונפלייה, דוד וומפאק ( David Wampach )  וטרג'אל הרל ( Trajal Harrell ).

בימים שנותרו הייתה עוד קבוצה של יוצרים שמורכבת מבעלי מוניטין רב וכאלה שלא כל כך. אזכיר רק את מאגי מארן ( Maguy Marin ) עם עבודה נפלאה BIT, ומבלגיה, את אן תרזה דה קירסמאקר  (   Anne Teresa de Keersmaeker), (רוזאס').