בלט ביאריץ- רומאו ויוליה. כוריאוגרף: תיירי מלאנדן.  במסגרת 'פסטיבל ישראל', 14 ביוני.

Olivier Houeix-  photographer

מנהלו של בלט ביאריץ, ת'יירי מלאנדן הוא כוריאוגרף פורה שמנהל להקה אזורית, במסגרת CCN, מרכז כוריאוגרפי שנתמך על ידי המדינה, המחוז והעיר. זו פעם ראשונה שהלהקה מבקרת בארץ. אני ראיתי אותה פעמים בודדות במסגרת פסטיבלים בדרום צרפת, שנוהגים לעודד להקות מאזורים קרובים.

סגנונו של מלאנדין הוא ניאו-קלאסי מעורב בשפה עכשווית יותר ועיקר כוחו בבניית מעמדים קבוצתיים. היצירות משתייכות לזרם מרכזי שמרני משהו, אבל מעת לעת נוצרו מעמדים מרשימים ותמונות שמותירות חותם. הרקדנים נראים מצוין ולא אחת הם מרימים את הכוריאוגרפיה בזכות ביצוע כובש.

בביקורה הנוכחי הלהקה העלתה שתי עבודות, האחת- סינדרלה, שבה לא צפיתי והשנייה- רומאו ויוליה, על פי המוסיקה של הקטור ברליוז ובה לקחו חלק 18 רקדנים. העבודה מתחילה מסופו של המחזה, מסצנת מות זוג האוהבים ומדלגת קדימה בזמן, אם כי לא באופן קונסיסטנטי. מות האוהבים משתקף כמו במנסרה בתשעה זוגות שרוקדים את אותם החומרים, מעין שיכפול של המוות, אולי בניסיון לשוות לו אמירה אוניברסאלית, בניגוד לסיפור הפרטי במחזהו של שייקספיר. בחירה זו מייחדת את האדפטציה של מלאנדן ומעניקה לעבודה זווית ראייה שונה מהצפוי. אך האם בהחלטות בסיס אלה היה די, כדי ליצור יצירה עצמאית בעלת תוקף , משמעות  וחשיבות?

גם החלטה עיצובית ראשונית השפיעה באופן מכריע על העבודה. מלאנדן  מילא את הבמה ב- 16 תיבות פח אלומיניום גדולות בעלות מכסה על ציר, שהזכירו שורת ארונות קבורה ולעתים ראשי מצבות עומדות. הרקדנים בתמונה הראשונה שרועים על התיבות ובסביבתם על הרצפה וביניהם מתהלך רקדן בלבוש שמזכיר חולצת כומר ופניו מהורהרות, מלאות חרטה והוא אולי אף מכה על חטא. במידה רבה העמסת משטח הבמה בפריטי הסט האלה על הבמה מזכיר עבודה של וויליאם פורסיית שבה הוא מילא את הבמה בשולחנות גדולים המונחים בצפיפות וביניהם אך רווח צר שבו הרקדנים יכולים לנוע.

ציפוף האלמנטים המסיביים מזמין  משחק במשפטי תנועה שונים מהרגיל שבהם הרקדן יכול להשתמש בתיבות למשענת, לתמיכה בקפיצות שונות, למעברים בין משטחיהם העליונים, למסתור מאחורי התיבה ואף בתוכה.

הגודש וסוג התנועה שמבקשת להנכיח יכולת טכנית גבוהה בעזרת האביזרים, נטה לרדד את המחול ולא להשגיב אותו. גם בגלל תחושת גודש יתרה, בגלל המאמץ למצוא חן  תוך התייפייפות מה, וגם משום שחלה הסטה מחיבור למקור פנימי, אמין יותר.

מנקודת התחלה זו, צלו של הנרטיב מקורי ירד אל מתחת לפני השטח. ההחלטה שלא להיות מחויב לרצף הדרמטי ולדמויות המרכזיות המניעות את העלילה, שחרר את מלנדין מחד, אך מאידך, הוציא אותו ממיקוד ומטרה. ההתנהלות נעשתה בלולאות בזמן שהמאוחר מקדים את המוקדם ומשתבלל לכיוונים חדשים שממסכים את המטרה התימטית, שבכל מקרה התרחקה מליבת העלילה.

מרכיב נוסף הסית את תשומת הלב מהתנהלות רציפה היה חילופי התלבושות התכופים על הבמה.  בתחילה הרקדנים היו לבושים בגדי חולין בני זמננו, משם התווספו לבגדי הבנות גם שמלות קוקטייל קוקטיות צבעוניות, אלה הובילו בתורם להסרת חלקי ביגוד עד להתפשטות נוספת שבסופה נשארו הרקדנים בבגדים תחתוניים בצבע עור. בין לבין הגברים החליפו ג'קטים כמה פעמים והבנות כבר עלו על שמלות כלה לבנות, שוב חזרו תחתונים וכיוצא באלה, גודש לא מוסבר ושאינו מבהיר דבר. העיסוק באביזרי במה וגוף גרמו לרעש ויזואלי מיותר, כל אלה לצד שפה שלא הרשימה במקוריות, בעוצמות וגם לא במורכבות ודקויות אנינות, הותירו את הצופה הזו למשל, לא מעורבת.

.