רועי אסף. הכוריאוגרפיה- 'שש שנים אחרי', 'הגבעה', בסוזן דלל, 28.12.12
צילום: באדיבות יח'צ
אורה ברפמן
יום שישי בצהריים, אולם סוזן דלל מלא מקצה לקצה בקהל שרובו בא מקרב קהילת המחול. רועי אסף מחזיק עכשיו במשבצת 'הדבר הבא'. צף שם חדש/ישן בהקשר שמעורר סקרנות. בזמנו הוא עורר עניין רב כתגלית ובן טיפוחיו של עמנואל גת. יחד רקדו את 'מסע החורף' המופלא ( הגירסה הראשונית, 2004). אחר כך נדד אתו לאיסטרה, צרפת, העיירה בפרובנס, שאליה העתיק עמנואל את פעילותו.
גת יצר גרסה באורך מלא ב-2009 למסע חורף שנקראה 'וריאציות חורף' דואט מרגש, מסמר שיער, שהשניים ביצעו על הבמה רחבת הידיים, של האולם בן 2000 המושבים במונפלייה.
בין שני הרוקדים הייתה סימביוזה קינטית, אינטואיטיבית, יוצאת דופן. העבודה הייתה מרגשת והותירה את הצופה חסר נשימה. חייבים לציין כי נוכחותו של גת על הבמה עם השקט המתוח כקפיץ נעול על סף פיצוץ שלו, האפילה מעט על שותפו.
ויום אחד חזר רועי אסף לבמה בסוזן דלל כרקדן אבל חשוב יותר, כיוצר, עם דואט משלו ואחריו טריו ופתאום, אפשר היה להביט אחורה במבט בוחן ולגלות אותו בפרספקטיבה חדשה. אני מזכירה את העבר כדי כי בלעדיו, אין להבין את רועי אסף וכנראה שבלי גת, לא היינו רואים אותו על הבמה אולי בכלל, ובודאי לא במקום בו הוא נמצא היום. אבל עכשיו הבמה שלו במלוא מובן המילה.
ביום שישי הוא העלה את שתי העבודות יחד לראשונה ולא היה איש באולם שלא נשבה ביופי הנקי, ההומניסטי, מלא ההפתעות המקוריות של יצירתו, נאחז לעוד רגע באנרגיה שהותירה באוויר התנועה המכשפת של המחול שנגעה בקהל בקורי קסם.
במחווה מאד לא שגור, נעמד הקהל בתום המופע על רגליו ומחא כפיים באריכות.
העבודה 'שש שנים מאוחר יותר' פתחה את המופע. זה דואט בוגר להפליא שנרקם בין רועי אסף ושותפתו לעבודה, הדר יונגר הראל הענוגה, שמקרינה פגיעות ועוצמה בחלקים שווים.
בחלקו הגדול ניתן לסווג את הדואט כנשען על קונטאקט אימפרוביזציה מעצם זה שבין השנים מתקיים מגע רוב הזמן, זרימה מתואמת ודיאלוג של מכאניקה עדינה שמדמה התפתחות מאולתרת, ספונטנית, של שיח בין שניים.
שיח שמתקיים במרחב האישי המשותף והוא נטול כל התייפייפות או חנחון. רמת ההיתכנות הספונטנית שלו כל כך גבוהה שהוא יכול היה אולי להתקיים גם ללא קהל מבחינה מסוימת.
אסף מצליח גם כאן לקיים סימביוזה קינטית, מהסוג שקיים כפרטנר לגת, תוצר של סוג קשב מנטלי מוחלט שבו אין מקום לאגו, יש התגייסות לשלם, ליצירה, לדואט. מאחר ואין בעבודה הפגנות טכניקה ועצמת התדר של התנועה נשמרת לאורכה ללא אתנחתאות דרמטיות יוצאות דופן, ברור די מהר כי לב העבודה הוא התנהלות פנימית מורכבת ומשתנה תדיר, ומסגרת צורנית מבוססת ניואנסים ומעברים זורמים בין מצבי שינוי. דקויות מעודנות מחד ומאידך דינאמיקה מהירה וחריפה, מקצבים פנימיים שמהדהדים החוצה, תנועה רוטטת על סף פקיעה.
חלקים מהדיאלוג שומרים על זרימה רציפה ונותנים אורך נשימה להתפתחות חוט מחשבה, אחרים נגזרים לפרוסות ומוגשים ברצף כמו תצוגת 'פריים ביי פריים' בווידיאו, מבלי לאבד את החוט המקשר.
יש כאן סריגה סיסמוגרפית של דיאלוג מורכב בין גוף מדבר לגוף עונה. המוביל גם מובל, הפעיל גם מופעל, הגוף הנוזל מטה, כקורס לתוך עצמו בנתינה, יעמוד מול גוף הקורס מולו.
בתוך כל העדנה והרגישות חומק לו הומור דקיק שמאשר כי כל ניע נעשה במודע וממוקם במחשבה. אחד הרגעים הכובשים הוא רצף מהיר ביותר של נגיעות אלכסוניות של כתף אל כתף; שמאל, ימין שוב ושוב ומשולב בחזה מכה בחזה. יש שיגידו פשוט. יש שיאמרו חזק, כמו משחק ילדים על התפר בין משיכה להכחשה שמהדהד שנים.
לאחר הפסקה קצרה הגיע תורה של 'הגבעה', עבודת טריו גברים חדשה שעלתה לראשונה ב'הרמת מסך' השנה. משתתפים יוצרים לצד רועי אסף הם שלומי ביטון ויגאל פורמן. כל המרכיבים המוכרים נמצאים גם כאן, מטבע הדברים. בינתיים אסף מרוכז וממצה את המקום הכי מוכר לו, המקום שמבטא אותו באופן הישיר והטוב. 'הגבעה' שעל שמה נקראת העבודה היא 'גבעת התחמושת', על הטכסט הדרמטי שלה ועל המנגינה הישראלית כל כך, קצובה, נחושה, מתובלת ברגשנות גברית כבושה של המנון מקדם אתוס ומקדש אותו.
המתח בין הנשמע והנראה, אף שכביכול שניהם מנסים לשדר אותם מסרים, הוא אירוני, מתריס, מאתגר, מטעה אבל בשום פנים אינו תועה. המבט נכחה הוא הסירוב להיכנע לעדריות של ההורה המאוחרת הפוסט חלוצית התמימה. זו ההורה שאיננה, שדהתה, ממש כמו הציונות שאותה ייצגה.
השפה של אסף מבוססת דיה כדי לשאת מורכבות נושאית ולהישאר בהירה, ישירה, שקופה ומשקפת רובדים פנימיים.
שלשת הגברים שרוקדים מביאים לבמה יותר כוח וגיוון תנועתי. שלשתם מצוינים, מתואמים היטב, מעניינים בשוני שביניהם. שילוב שלושת הגופים מאפשר להם להיקלע למגוון פקעות אנושיות מפתיעות ומשעשעות כאחת. הרמז הראשון כבר בתחילת העבודה שבה ההתנהלות מתקיימת על רקע מוסיקת מצעדים מדוגלים. אסף ויגאל פורמן עומדים זקופים מול הקהל ומשחקים בכפות ידיים מוצלבות בפרקים, בתנוחת "יונה" בשעשועי צלליות, ומשחקים משחק מורכב בין ארבע הכנפיים, כרצף קודים נסתר של נתבי חיל אויר.
נדמה לי שב'גבעת התחמושת' אסף לוקח לעצמו חירויות חדשות מבלי לאבד את הישגיו הקודמים.
הקצב מסחרר, העבודה כובשת, מרגשת ומשאירה תחושה שהנה כוכב עולה מנצנץ בשמי המחול הישראלי.