Sharon Eyal and Guy Bahar's company L-E-V in House, Suzanne Dellal within international exposure 2012
שרון אייל וגיא בכר להקתם L-E-V מעלים את House בסוזן דלל במסגרת 'חשיפה בינלאומית' ,4 בדצמבר.
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
במסגרת 'חשיפה בינלאומית ' חושפת לראשונה שרון אייל את להקתה החדשה ב 'האוס'. זהו עיבוד מפותח יותר ומותאם לקבוצה החדשה, של עבודה קצרה מעט יותר שהכינה אייל עבור להקת בת-שבע לפני כשנה. אייל הייתה רקדנית מרכזית בבת-שבע כשני עשורים וזכתה לחסותו וידידותו של נהרין ואף כונתה תכופות 'המוזה של אוהד נהרין'. בשנים האחרונות הפכה לכוריאוגרפית הבית וככל שגבר העניין בעבודותיה, חשה שהמסגרת לא מאפשרת לה להתבטא באינטנסיביות שרצתה, ולכן החליטה לפרוש ולהקים להקה משלה. במקביל פרשו בעקבותיה מספר רקדני בת-שבע והצטרפו ללהקתה החדשה.
בחשיפת הראשונה של הלהקה החדשה, L-E-V , תמהתי אם יש ללהקה שם בעברית? ובהזדמנות זו גם לשם היצירה House . ההחלטה לתת שמות ליצירות בשפה זרה ובתעתיק לטיני, כקריצה ברורה לקהל בינלאומי, כבר הפכה כמעט לנורמה, אם כי לא כולם רואים את התופעה בעין יפה. מה גם שהיוצרים נהנים מתקציבי מדינה.
היצירה 'האוס' היא בעצם לא עבודה חדשה באמת, אלא פיתוח של עבודה קודמת מלפני כשנה, שאייל עשתה לבת-שבע ונקראה 'חופש', על שמו של חופש שכטר שאמור היה ליצור ללהקה, אך נסוג מכוונתו מאילוצים שונים.
בכל מקרה, יש תחושה שהעיבוד החדש מציין שינוי, עליית מדרגה במובנים מסוימים. כוונתי בעיקר למיומנות הכוריאוגרפית ולצורך שלא להסתפק בסצנות הבנויות על כוח ועל עוצמה תנועתית, מוסיקלית וויזואלית –ראה קבוצת גברים בנעלי עקב אדומות, דקות ארוכות של תנועה אפרו- טריבאלית סוגסטיבית או תמונות פשוטות מבנה שנשענות על מניפולציה עדרית, פולחנית או מיליטריסטית. כוחניות, שמוחקות את האינדיבידואל והופכות אותו לפלקטי.
כבר בחופש ניכר תחילתו של שינוי, אבל בהאוס הוא מתחזק. ישנה מורכבות רבה יותר בקומפוזיציה של המבנים, בפרטי התנועה עצמה, בהבנית מוקדי התרחשות אינדיבידואלים, ריכוך הניכור המוחלט של אותם נתינים דמויי אנוש ביקום המקביל, שנשלטים מלמעלה.
הקבוצה החדשה מונה תשעה רקדנים וזה הישג לא מבוטל. הרקדנים טובים והבנות בולטות בהרבה מהגברים בחבורה, אולי משום שכולם מבצעים את אותו מסד תנועות אידיוסינקראטי של אייל עצמה, מסד שנבנה בעיקר מהאופן שהיא תופסת את הגוף הרוקד האישי שלה כמבצעת.
בערב זה מצאתי כי אייל הצליחה לשמור רבים ממאפייני התנועה שביססה בשלב מוקדם – דבר שעצר אותה בעבר להערכתי- ולפתוח אותם, לפרק אותם לפרגמנטים של משפט תנועתי מורכב יותר ופתוח יותר. במיוחד הרשימו אלה שהתבססו על משחק כוחות בין החלק התחתון של הגוף לחלק העליון, הסטות מרכזי כובד זערוריות במישור אופקי ובמישור האנכי.
מאחר ואני מעריצה של במבי, התאורן המופתי שהתגלה לעולם המחול בזכות החיבור המתמשך בינו לאוהד נהרין, יצר תאורה מצטנעת משהו, שלטעמי חסרה את המעוף שממנף את המחול ואשר אליו הורגלנו. אמנם '50 גוונים של אפור' הוא להיט על המדף, אך שימוש בחמישים גוונים עמומים אפרפרים על הבמה עשוי להיות מייגע ומעמעם עניין, אם אינו משרת את התכנים הדרמטיים, לדוגמא.
הרבה מהסצנות ישאירו משקע לאורך זמן: הכניסה המסוגננת של אייל בבגד צמוד מבריק שחור דמוי לטקס – שנשאר מגרסת 'חופש'- ומחמיא לקומתה של אייל. הפעם היה בתנועה הינתנות, אגביות כובשת, כמעט רכות בתנועה המפרקת את כל חלקי הזרועות. עם זאת, אייל לא איבדה לא מהקור שקורן מבפנים, בעיקר במבט ובהבעת קו השפתיים, במקביל לחושניות אינהרנטית שסובבת אותה כענן ריח ומעידה מאיפה באמת אייל יונקת את השראתה. כמה מה'דואטים', או מדויק יותר לומר צמדי הגופים, היו מיוחדים וחזקים ובהקשר המבני היו מוצלחים במיוחד. התמונה של זוג מבליח ממלוויו מובל לחופה כשהגבר נראה כהולך בנעלי פוינט שחורות ורק מהצד רואים שהוא מדדה מעדנות בנעלי פלטפורמה עם עקבים גבוהים, שחורים, וזוגתו נעולה בנעלי עקב זהובות. פתאום יש סיפור. עוד סיפור חמק פנימה יחד עם הדמיה של מעשה אונן אצל זוג שמשבש הגדרות מגדריות. עוד תמונה מיוחדת, כשהרקדנים כולם שולחים לשון עקלתונית מתוך שפתי שני בוהקות.
היה עניין רב יותר בהאוס, מאשר בכל עבודותיה הקודמות של אייל וגם אם הייתה לקראת הסוף נפילת מתח ותחושת התארכות יתר, הרי שלקראת הסיום עצמו, שוב התהדקה העבודה והתעלתה.
זו עבודתה הטובה ביותר של אייל עד כה ונראה שהקריירה הבינלאומית שלה תמשיך להתממש. אייל מוסיפה גוון קול שונה למחול הישראלי שיש בו מן החתרנות, יש בו אנרגיות מורכבות ומלאות סתירות וזה דבר חשוב בכל יצירת אמנות. ב'בית' הזה רוקדים. יש בעבודה הרבה מחול במובן של גוף שממש מחולל ומממש את יכולותיו. זה היבט שפחות ופחות יוצרים צעירים מגלים בו יכולת ועניין.