Israeli Section at Montpelier Dance 2011. chapter 2

 

העונה הישראלית במונפלייה 2011. פרק 2

 

צילום: באדיבות הפסטיבל

 

אורה ברפמן

 

כיסוי העונה הישראלית בפסטיבל מופלייה מתיחס לשבוע השני והאחרון של הפסטיבל שבו הופיעו שלושת  היוצרים הישראלים שמתגוררים בחו'ל שאינם מגיעים לארץ באופן מסודר ולא תמיד ניתן לעקוב אחרי עבודתם ברצף; יובל פיק, עמנואל גת וחופש שכטר. ביניהם השתרגו עוד כמה מופעים 'זרים' בעלי עניין ובהם 'האורקל'  של מריל טנקרד שכמעט נמוגה במרחבי אוסטרליה בעשור האחרון, יצירתו המוקדמת והחשובה של פורסיית'- ארטיפאקט- בביצוע בלט פלנדריה, עבודת המחול החדשה של ריימונד הוג ועבודות של פיליפ/פיה מנארד- תגלית השבוע.

לבד מהשלושה שמניתי לעיל ובודדים נוספים כמו איציק גלילי או יסמין ורדימון, יש לא מעט ישראלים יוצרים במדינות שונות אם כי שמם לא נישא ועבודתם כלל לא מוכרת כאן. חבל. יתכן ואין עניין בעבודותיהם, אולי התוצרת שולית לגמרי, שמא הם סתם מלקטי פאה בשדה המחול ומזנבים בקצבאות הרווחה הנהוגות בכמה מדינות מתוקנות. אולי לא. אבל אם לא יוזמנו לבוא, לא נדע.

מכל מקום, השלושה הנידונים כאן: יובל פיק, עמנואל גת וחופש שכטר מוכרים היטב.

מבין השלושה יובל פיק נמצא הכי הרבה זמן בחוץ, מאז עזב את בת שבע ועבר לרקוד בבלט האופרה של ליון, אחת הלהקות החזקות בצרפת, לפני 16 שנים. מאז רקד ויצר במסגרות שונות, בתחילה יחד עם טרו סארינן, הרקדן הפיני הנודע ואחר כך כעצמאי. הוא חי בליון ועובד בשנים האחרונות עם אנסמבל קאמרי ובכל פגישה מדבר על געגועיו לארץ. נסיונות לענין גורמים להזמין אותו להופיע, לתת סדנאות או משהו, עלו בתוהו במשך שנים.

השנה חלה קפיצה במעמדו מאחר והוא נבחר לנהל את המרכז הכוריאוגרפי הלאומי שאותו עוזבת מאגי מארן, הכוריאוגרפית הכי חשובה הפועלת היום בצרפת.

במקביל, נודע כי ההזמנה הראשונה שקיבל יובל להופיע בארץ הגיעה בעקבות הזמנתו לקחת חלק בעונה הישראלית במונפלייה. מה שהיטה את הכף, מסתמן, הוא עליית מניותיו של פיק מעבר לים.

במפגש אתו הוא אמר כי היה מוכן לעזוב את הכל אם הייתה לו אפשרות ליצור ולגור בארץ. ספק אם זה יקרה.

במונפלייה הוא העלה את המופע ' 'Score עם שלושה רקדנים צעירים ואנרגטיים. פיק נודע כמי שלא נכנע לשפה הקונספטואלית ודוגל במחול שבו לתנועה נטו מקום מרכזי. במחול הזה ניכרת השפעה של קונטקט והרקדנים נמצאים במגע בחלק ניכר מהמופע, או כמעט יחד, כגוף תזזיתי, חסר נשימה שמושפע מפסקול מאד מעניין שמורכב מפיסות זעירות של קולות שהקליט פיק במהלך ביקור בן עשרה ימים בארץ. המון רעשים, קריאות קולניות, דיבור רחוב, קולות תנועה, בעיקר רעשים אורבניים בין תל אביב לירושלים.

"אני קורא לזה טבע אורבני", אומר יובל, "ויברציות של הארץ, של האדמה. ביקרתי במקומות שהכרתי מהצבא ובית הספר, הייתי עם איש הקול בירושלים ובכפרים דרוזיים. על שפת הים ביפו ראינו יהודים וערבים, אנשים שחולקים אותו מרחב. זה היה חזק, כביכול בלי גבול, אבל עם הפרדה חזקה ומדויקת. ג'אז בתל אביב, אזעקה, קלטנו את הכל".

ש. יוסי ברג עובד על אימפרוביזציות, ברק מרשל מביאי את רב החומרים מוכנים מהבית, איך אתה עובד?

ת. " ניסיתי ליצור מולקולה שמחזיקה, ארכיטיפים שעליהם הלבשתי תנועה ואירגון בחלל שמשדר את זה. "

ש. אחרי 16 שנה אתה עדייו כוריאוגרף ישראלי?

ת. " ככוריאוגרף בניתי את עצמי באירופה. כאן חלל זמן שונה מהארץ, יש פחות גבולות, אנשים יותר נינוחים, הקהל פחות מתוח ויש לו סבלנות לראות משהו. יש שוני בפיתוח הדרמטורגי. אני לא מכיר הרבה כוריאוגרפים ישראלים שעוסקים בטרנספורמציה של החלל ואותי זה מענין. במחול ישראלי יש המון אוניסונו אבל אני אלרגי לזה. תנועה יחד בקבוצה בשבילי זה כמו ברגים בשעון אבל יוצרים נוף של גופות, עבורי זה לא תנועה, אבל אני נהנה לא פעם לראות את זה".

נכון שיש במחול ישראלי מקצבים חדים וברורים אולי כי התחלנו בריקודי עם, במחשבה של לחלוק רעיון יחד, עם תקווה לעתיד משותף. יש משהו בדריכה על אדמה, במקצב, איזו ויברציה חזקה, עצבנית.

סינקופות ברגליים זה חזק וישראלי עבורי. רק שהיום ריקודי עם זה בשביל למצוא דייט."

כשנשאל אם היה עוזב הכל וחוזר לישראל, אומר יובל כי המקום החדש ( (CCN שקיבל מרגש אותו מאד, אבל השורשים בישראל, בוודאי שהיה רוצה לבוא לארץ לו רק היה הדבר אפשרי.

 הסיפור של עמנואל גת קצת שונה.

גת, יליד 1969, למד ניצוח באקדמית רובין למוסיקה והחל כרקדן בלהקת ליאת דרור וניר בן גל. העבודה הראשונה שלו ככוריאוגרף הייתה סולו 'ארבעה מחולות' למוסיקה של באך. הרקע החזק שלו במוסיקה בא לביטוי בעבודות ובאופן בנייתן.

הופעתו בפסטיבל אוזס עם 'פולחן האביב' ו'מסע חורף' לפני שבע שנים שינתה את מסלול חייו. מנהל הפסטיבל ראה בו פוטנציאל אדיר שאינו ממומש במונחים בינלאומים ולקח על עצמו לקדם את הקריירה שלו. הוא עזב את כל מחויבותיו הקודמות והתמסר לקידומו של גת. הקושי העיקרי בהמשך עבודתו בארץ היה מיעוט התמיכה הציבורית שלא איפשרה לו להתקיים מעבודתו ולפרנס את משפחתו. מישל דידדיה איתר מרכז תרבות באיסטרה, במערב פרובאנס, שבו תנאים פיזיים הולמים, אמצעים ונכונות לקלוט יוצר אחד שיזכה לתמיכה מסיבית הממומנת על ידי רשות מקומית המאגדת חמישה יישובים. גת עבר לפני כארבע שנים עם רקדניו ובני משפחתו והוא מתגורר שם עד היום. לאחר שתי עונות מרבית הרקדנים שבו לישראל. זמן מה אחר כך, גם דרכיהם של המפיק, אמרגן ומנווט לכל עניין מישל דידייה ועמנואל, נפרדו. עד אז גת נהנה מהגיבוי העצום ומקשריו של המפיק שלו. באיסרה הוא זוכה לתמיכה בלתי מסויגת ללא התחיבות לגבי כמות יצירות שהוא מנפק או נוכחות  בשיטת הקריטריונים הכמותיים בעיקר, המקובלת בארץ

 היום הוא נחשב יוצר חשוב ומוכר. עבודתו הקודמת במופלייה, 'ווריאציות חורף', הייתה דואט מצמרר ואינטנסיבי על הבמה הגדולה של האולם המרכזי במונפלייה. השנה הזמין אותו מונטנרי להעלות את 'Brilliant Corners', מחול ל-10 רקדנים באמפי הפתוח ב'אגורה', אחרי שפתח עם עבודה זו את הביאנלה בוונציה לפני חודשים אחדים.

הלהקה הנהנית מתמיכה ציבורית הולמת היא בת חסות של אחד הבנקים הגדולים בצרפת.

במסיבת העיתונאים דיבר עמנואל על דרכי העבודה שלו ועל אופן העבודה עם מונטנרי, האופייני לאחרון.

"בתהליך עבודה אני בא עם תמות אבל לא סוגר תשובות, אלא מביא הצעות לבדיקה. תהליך עבודה עם רקדנים נעשה תוך נסיון וטעיה. אני אל נכנס לניתוחים פסיכולוגיים ופילוסופיים, אלא מתרכז בגוף, מה כל אחד עושה ברגע נתון ביחס לשאר וביחס למבנה הכללי.  דברים לא קורים רנדומלית, אלא כתוצאה מדיאלוג, רגישות לסובבים אותך להנחיות לגבי כיוון, מהירות, מרחק, סיבוב וכו'. אני משווה את הבנייה לאורגניזם שיש לו מכניזם מסוים ושלבי התפתחות.

הבחירה המוסיקלית נעשית במקביל לעבודה והתגבשותה. למעשה, אין נקודת סיום ליצירה, זה חי כמו אדם ומתפתח כל הזמן. גם 'פולחן האביב' אחרי 350- מופעים עבר עדיין שינויים".

קבוצת הרקדנים היום היא בינלאומית לגמרי ללא ישראלים. "לא באו לאודישן", אומר עמנואל. לגבי החלטתו להשאר בצרפת הוא אומר שזו הייתה בעיניו שאלה פרגמטית ביסודה, לו היו שואלים אותו אז. היום הוא רואה דברים אחרת:"זה יותר בעל אספקט פנימי, צורך בשינוי המבט. ישראל היא מקום ספציפי ושם לא יכולתי לעשות את מה שהייתי צריך."

הצהרתו הבאה גרמה אי נוחות מסוימת לישראלים שנכחו במסיבת העיתונאים וכך אמר: "האמת שיותר נוח לי לשלם מיסים בצרפת מאשר בישראל" מבחינה מוסרית? שאל מישהו וגת ענה:"התשובה היא כן!"

איני יודעת אם תהיה לכך השפעה על המגעים להזמינו להופיע בישראל, המתקיימים בימים אלה, אך לא אופתע, במידה ובמקרה לימור ליבנת או כל אחד מתומכי חוק סתימת הפיות שעבר אמש קוראים את ריקודיבור.

על העבודה עם מונטנרי הוא מספר סיפור מפליא למדי: "במקור, 'וריאציות חורף' שהוזמנה על יד הפסטיבל, אמורה היתה להיות עבודה לתריסר רקדנים וכל תנאי ההפקה והעלויות נסגרו מול מונטנרי.  בסופו של דבר, כחצי שנה לפני המועד, הודעתי שהחלטתי לעשות את זה כדואט. הוא שאל לאיזה אולם אני מועיד את הדואט ועניתי שבכוונתי להעלות אותו על הבמה הגדולה של אופרה ברליוז, המקום לו יועדה היצירה במקור. מונטנרי לא התוכח, השאיר על כנם את התקציבים והתנאים שיועדו לשנים עשר הרקדנים במקור. אלמלא הוא, זה לא היה קורה".

'פינות זוהרות' (Brilliant Corners ) זו עבודה נפלאה שעוסקת באריגת תחרה מעודנת ומורכבת של חלל ובמקביל בעבודה אישית של כל אחד מהרקדנים שעובר משמירה על שיווי משקל מעודן של קומפוזיציה בתנועה וחלקו בה כפרט ומקיים התנהלות אינדיבידואלית תוך רגישות עצומה לשאר. לגת יש כמה עבודות שעסקו בנושא של התפשטות כאוטית לכאורה בחלל תוך ניהול משטר סמוי של חוקי אותו כאוס המנהלים אותו כחלק מסדר מכלל התופעות בעולמנו. כך מתקיים דיאלוג בין הפרטי לקבוצתי, בין מקהלת קולות המורכבת מכמה מקורות, כמו משטר עננים ברוח משתנה והכל ביופי עצום, בעדנה, ברגישות גבוהה ביותר למוסיקה נפלאה שגת יצר בעצמו מחיבור של פיסות מוסיקה זעירות ממקורות שונם ומשונים. וכל זאת, כמחווה לתלוניוס מונק שהוציא אלבום בשם זה. אין בפסקול זכר למונק אבל רוחו שם. בעבודה זו מגיע גת לזיכוך החיפוש שלו אחרי אותו מסתורין שמתקיים בחלל נתון ובו הקומפוזיציות שאינן תלויות נרטיב, מקיימות יקום כמעט אורגני כקבוצה מבלי להמעיט בנוכחותו של הפרט בתוך הזוהר המתרחש בפינותיו.

אחד התענוגות שהיצירה מספקת הוא התחושה שיש משהו אורגני, טבעי בהתנהלות האירגונית על הבמה ולמרות היותה מרובת פרטים, התחושה היא של צלילות כמו בציור מים מופשט ששומר על פשטות כה מתוחכמת.

יש שיגידו שעבודותיו של חופש שכטר הן ההיפוך הגמור לאלה של גת. על 'אמא פוליטית, גירסת הבמאי' אפשר להגיד הרבה דברים אבל צניעות ונגיעות צבעי מים לא שם. בעבודה יש תכנים מובהקים, הרקדנים הם קבוצה מיצגת נושא, העבודה נושכת, המוסיקה צורחת  וחופש שכטר בתפקיד הדיקטטור, או אם תרצו כוכב רוק מנותק, קורע את עצמו מהקרבים החוצה מחדש בכל ערב.

את העבודה הזו ראיתי לראשונה בשנה שעברה בביאנלה של ליון בגירסה צנועה מעט מזו הנוכחית. היו בה תריסר נגנים על הבמה בכמה מפלסים, עשרה רקדנים ותאורה אדירה ועשירה. לבאים חולקו בכניסה אטמי אוזניים ולא בכדי. זו הייתה עבודה מרשימה ביותר, עוצמתית באופן בלתי נתפס כמעט. ( פירוט ראה בקטגורית פסטיבלים בריקודיבור)

באולם, הענק Zenith Sud המיועד למופעי ענק וקונצרטים של רוק, הוקמה במיוחד במה ענקית שמכילה מספר מפלסים בקיר האחורי. מספר המוסיקאים הגיע ל- 24 לצד קבוצה בת 16 רקדנים. שישה סטים מלאים של תופים, מלא גיטרות חשמליות ושאר כלי נגינה ומערכות הגברה ותאורה בלי הכרה. להערכתו של שכטר שונעו מעל 25 טון חומרים וציוד לצורך הקמת המופע. רבים מרוכשי הכרטיסים הם שוחרי מוסיקת רוק ולאו דווקא בלטומנים אדוקים. כפועל יוצא גירסת בכוריאוגרף, אדירת מימדים, חזקה יותר, רועשת יותר מרשימה עד מאד. הרקדנים כמעט כל הזמן בקטעי אוניסונו שמכפילים ומדגישית את המוטיב במרכזי המוביל כל פרק. שכטר משתמש בחומרים כמעט פשיסטיים כדי לומר משהו נגד מצבי קיצון שמולידים פשיזם.

איך הבחור הצעיר עשה את זה עוד ילמדו  במכוני מחקר.

חופש היה צעיר גבוה וצנום מתל אביב, מתופף בלהקת רוק שלא הלכה בגדולות. לפני חמש עשרה שנים התחיל לרקוד ב'בת שבע' , עבר ללונדון ולפרנסתו, עד שיתבסס כמוסיקאי, הצטרף ללהקתה של יסמין ורדימון שישבה כבר בלונדון וקיימה להקת מחול.  הסיפור עם המוסיקה והלהקה לא הוביל לשום מקום. הגן היצירתי לא הצליח לפרוץ בארץ, אבל נפתח שם. שנה אחר כך החל ליצור, קודם דואט ואז דברים התחילו להתגלגל בקטן ואחר כך מהר, כמו כדור שלג במורד הר. עבודתיו הראשונות החשובות: Uprising ו-In Your Rooms  זכו לתהודה משכו את תשומת לב הממסד. שכטר כותב את המוסיקה לעבודותיו בעצמו ולדבריו, המוסיקה קובעת את אופי המופע, מספקת מידע לגבי המקום בו אתה נמצא. הסאונד מפעיל את הדמיון באופן חזק. בתהליך העבודה נןא אינו משלים את המוסיקה אלא בונה מקטעים ובודק אותם בסטודיו בעבודה עם רקדנים, שם הוא מפתח אותה עליהם.

צרפתים אוהבים לתהות לגבי המשיכה לאוניסונו במחול הישראלי ושכטר עונה כי זה מקום טבעי עבורו ושהוא נהנה להיות בו. "בעבודה שלי יש לו גם סיבה. הנושא מצדיק את זה. זה הופך את העבודה לחזקה יותר, יותר נוגעת מבחינה ריגשית."

לשאלה מנוסחת בנימוס לגבי הקשר בין אוניסונו לציות למנהיג או ציות לרעיון כמו גם לגבי מרכיבים במוסיקה שמכילים מנגנונים המעודדים חיבור של פרטים לקבוצה, עונה שכטר בהנאה גלויה: "זה הבדיחה שלי. בעבודה יש ביטוי לא רק למה שאני אוהב, אחרת העבודה הייתה קצרה מאד. אני מביא לביטוי על הבמה מערכות ושיטות שאני לא מסכים עם המסר שהם משדרים. כל זה בא כדי לקבל תשובות לשאלות שאני מעלה. בעבודה אני מונע לא אחת מהרבה כעס. יש סרקזם. לפעמים אני הולך הביתה וחושב לי, אם אנשים קלטו את כל זה , מה טוב ואם לא, מקווה שלפחות נהנו מהמוסיקה."

יש משהו במסיבות עיתונאים שמושך יוצרים להתבטא באופן פחות שקול. אולי זו התחושה שהנוכחים מחכים לאימרי שפר והפגנת חשיבה מקוריות. לשאלה לגבי הגדרתו כישראלי בחו'ל והסיבות לעזיבתו את הארץ עונה שכטר כי אין לו תוכניות לחזור לישראל כי זו ארץ חמה מדי בשבילו. סביו באו מרוסיה ופולין לכן הוא חש באירופה כמו בבית. במקום, זה נשמע היה מתנשא ומאד לא טוב ולא חכם, אם כי בריא לי שזה סוג של הומור.

בישיבה אחד לאחד, היחידה שהסכים לקיים במונפלייה, הוא נראה נינוח ופחות תרנגולי. הסבריו לגבי האירועים שהובילו אותו ללונדון פשוטים ומוכרים יותר וזה מתחיל בחורה, כמו הרבה סיפורים דומים.

אבל אימוצו על יד הסדלרס וולס הוא חריג, כסיפור נוסח סינדרלה. לפני שנים ספורות סיפר לי דונלד הוטרה, קולגה מעיתון הטיים, על צעיר ישראלי שתוך שלש שנים עבר מאנונימיות למעמד של חביב בממסד, קפיצה נחשונית שאף אחד לא עשה לפניו. אז, לקח לי זמן להיזכר בשמו. היום זה כבר לא קורה לאיש המעורה בעולם המחול.  היום הוא ידוען שיכול להרשות לעצמו להכתיב את התנאים.

שכטר: "דברים החלו להתגלגל והזמינו אותי ל'פלייס' ואחרי זה היו עוד הזמנות ופתאום בסדלרס וולס ראו בי פוטנציאל ותוך חצי שנה הייתי חלק ממנו. זה היה פיצוץ תודעתי."

ש. מה עושה הסלברטיות הלא צפויה לבחור צעיר?

ת. " זה דורש להשאר בפוקוס על החיים, על היצירה. אין מנוס מלהבין את גודל החשיפה והתהודה וחשבתי איך אני משתמש בזה כדי לתת שוונג ליצירה"..

ש. אתה מספר בתאווה על המשקל העצום שהבאתם אתכם לצורך המופע. האם כשאתה עומד על הבמה עם כל מה שמסביבך ומעליך, יש לך תחושה עוצמתית, אורגזמית כמעט.

ת. "כן. יש משהו מלהיב במימדים של הבמה, כמו מיצג ראווה של כוח, אלימות. משהו מזה מדליק אותך. זה מאד מרגש גם במובן החיובי, זה כייף. במובן מסוים דווקא המופע המוגדל הזה הוא יותר קליל, יותר חגיגה מ'פוליטיקל מאת'ר' המקורי."

ואכן זו הייתה חגיגה. מאות רבות נדחקו ועמדו בין שורת המושבים הראשונה לבמה. חלקם חשבו שהם באים לקונצרט רוק ותיכננו אולי לרקוד לנפנף בידיים, אבל מצאו כנראה שמוסיקה מורכבת מדי עבורם. זה לא היה דאנס אלא מוסיקה נושכת שאכן מיצתה את כל הבסים כדי להרעיד את כל הגוף מהמושב.

 

 

 

 

[ad]