פסטיבל מחול מונפלייה 2010
צילומים באדיבות הפסטיבל
אורה ברפמן
בימים אלה הסתיימה חגיגת מחול גדולה בפסטיבל המחול של מונפלייה, לרגל יובל ה-30 להווסדו.
נתונים יבשים שיובאו להלן אולי מאוחר יותר, יכללו את התקציב, מספר להקות המחול*, מספר הבכורות ומכירת הכרטיסים, עשויים לספק אולי חומר מעניין להשוואה, אבל גם אלה לא יסבירו מדוע פסטיבל זה בעיר שדה כמו מונפלייה, בדרום צרפת, הפך לאחד החשובים בתחומו ובוודאי בצרפת, בה מתקיימים כאלפיים פסטיבלים שונים מדי שנה וכמה תריסרים מהם מציגים מחול עכשווי. אם כי רובם מתבססים על תמהיל של מחול, תיאטרון ומוסיקה.
סקירה זו רחוקה מלכסות את הפסטיבל כולו משום שנכחתי רק במופעים שהתקיימו במהלך חמישה ימים, לקראת סופו של הפסטיבל. בימים ספורים אלה הופיע להקת 'נידרלנד דאנס תיאטר' עם רפרטואר של קיליאן, להקת בלט לוזאן–מוריס ביז'אר, שהייתה אמורה להגיע למונפלייה ישירות מתל אביב (כזכור, ביקורם בישראל בוטל ברגע האחרון), להקת אלונסו קינג מארה'ב שביקרה בארץ לראשונה בשנה שעברה, תיאטרון המחול של ריימונד הוג ולהקתה של מתילד מונייה, שני יוצרים שיש להם מנוי קבע בפסטיבל.
כמו כן ראיתי ערב אחד מתוך שלושה של שני יוצרים בשנות העשרים שלהם, ססיליה בנגוליאה ופרנסואה שינו, שבגילם המופלג כבר זכו לרטרוספקטיבה משלהם והוכרזו "כדבר הבא". לא פחות. אחרי הערב הראשון שלהם, כונה הצמד בקיצור בכינוי 'זוג הפורנו' בעקבות השימוש הפעיל שעשה כל אחד מבני הזוג בדילדו משלו. פיצוח השאלה אם הזוג הוא מגאוני הדור או שרלטנים בריבוע, מעסיקה במיוחד את מי שלא שוכנע משלל הפרסים בהם כבר זכו השניים עד כה. גם גי ד'ארמה, מנהלו הותיק של 'מייזון דה לה דאנס' והביאנלה למחול בליון התלבט בשאלה זו. התרשמותי היא שלטעמו האישי, השניים הם צפרדע שלא בא לו לאכול והוא אישית ויתר על המופע ושלח אליו את אחד מעוזריו. מצד שני, גם כשבגדי המלך חסרים, לא תמיד נעים לציין את זה בקול, שמא בכל זאת יש פה משהו ואנחנו הספקנים נשאר האדיוטים האחרונים שאינם מהנהנים כן כן ולכן אולי כדאי בכל זאת לעלות על העגלה בזמן. אל הזוג אחזור בהמשך.
מנהלו האמנותי הוותיק של הפסטיבל, ז'אן- פול מונטנרי, משמש בתפקידו שנים ארוכות מאז נפטר מאיידס מיסדו של הפסטיבל, הכוריאוגרף הצרפתי דומיניק בגואה, שהיה ראשון היוצרים בצרפת שזכה במרכז כוריאוגרפי לאומי משלו כבר ב-1980. מונטנרי עושה באופן עקבי ובדרכים רבות כל שניתן להאדיר את שמו של בגואה, להנציח אותו ואת עבודותיו. המאמץ נושא פירות מרשימים ביותר התופחים בשנים האחרונות. החומרים הארכיונים שנאספו וטופלו בקפידה הניבו לא מעט מחקרים, ספרים וסרטי מחול, אולי אף מעבר למשקלו היחסי של בגואה בחייו . למעשה, להקתו של בגואה צמחה בסוף שנות השבעים, התבססה בשנות השמונים ורכשה מוניטין בעיקר בצרפת, מוניטין שנסק לשיאו חודשים לפני מותו כשהתבקש להעלות עבודה שלו באופרה של פריז. לאחר מותו של בגואה ב-92 קבל מונטנרי לידיו את ניהול הפסטיבל. להקתו של בגואה הייתה נידונה לשיכחה מן הסתם ללא מפעלו של מונטנרי. מונטנרי לא רק החיה את היצירות, אלא עשה כל הניתן כדי למקם את תפקידה ומעמדה של הלהקה בהקשרים שונים. מעקב אחרי הליכי ההחיאה וההאדרה, ראוי למחקר בפני עצמו.
בראיון לקראת הפסטיבל אמר מונטנרי שעיקר גאוותו לא רק אותן הפקות מיוחדות שהיו בעבר, אלא במאמציו להחדיר הליכי חשיבה ורעיונות למחול, שנודע כאמנות החומקת מטכסט, היסטוריה ואידיאולוגיה. "מחול כן עשוי להעלות סוגיות ולמקד אותן. מסעיר אותי לראות מחול שממציא את עצמו, ושמגדיר את עצמו בכל פעם מחדש ". גישה זו מייחדת אותו. מרבית מנהלי פסטיבלים לא מסתבכים באידיאולוגיות ואג'נדות פוליטיות ומשתדלים פשוט להביא את התמהיל הטוב שיש ביכולתם להשיג בתקציב נתון. מונטנרי נלחם רבות לקדם יוצרים בתחום ההיפ-הופ הבימתי, בקידום אמני עולם שלישי בעיקר מהגרב ואפריקה. הוא מעורב פעמים רבות בשלבי היצירה המוקדמים, בגישה, בבחירת המוסיקה, בהדגשת נושאים. הוא אחד האחראים לפריחת המחול הקונספטואלי, מחול שכלתני, שנוגע וחופף לזרם שמכונה 'נון-דאנס'. במסגרת זו יצר כמעט בו ידיו סוג מסוים של אייקון בהתהוות- ריימונד הוג, שהוזכר בכל סיקור של מופלייה שעשיתי בתריסר השנים האחרונות.
ריימונד הוא תופעה. הוא עלה לבמה בגיל מבוגר אחרי שהיה עיתונאי שהתמחה בראיונות עם יוצרים ואנשי שוליים, אותם גם פרסם בספרים. הוא שימש כמה שנים כדרמטורג של להקתה של פינה באוש ובוקר אחד החליט ליצור לבמה. רקדן הוא לא. גם לא בעל יכולות פיזיות. למעשה, הוא איש חולני, צולע, גיבן, מאותגר גובה. הדבר היחיד שעובד מצוין הוא הראש. הוא החל בעבודות קטנות די תמוהות כגון 'שרלוטה' שבה חצה את הבמה יחד עם דוגמנית שוודית יפהפהיה וגבוהה ממנו בקומה שלמה והאנטיתיזה של כל מאפייניו. הם צעדו יד ביד, הוא ישב לה על הברכיים ובזה פחות או יותר הסתכמה העבודה.
מונטנרי זיהה עניין גובר ביצירה שמנסחת את המחול מחדש, וריימונד עם שליטתו במילה ולא בתנועה, נתפס בעיניו כאיש המתנסח למופת, פוטנציאל שיכול לספק את הסחורה והוא ידע בדיוק איך לקדם ולהפעיל את ההתנהלות שלו. כיום, ריימונד עדיין לא יותר צעיר, או יפה, או חזק, או פחות מעוות, אבל הרגישיות שלו הן אותנטיות והיצירה שלו השתכללה מבחינת הבנת במה, שימוש בחלל ויכולת לתפעל קבוצת אנשים בעזרת תקציבים הולכים וגדלים. לפני כמה שנים כשהציג את גירסתו ל'אגם הברבורים', הבנתי שנחישות ויכולת ספיגה הן כנראה התכונות הכי חשובות בעולם. זו הייתה יצירה הראוייה לכל שבח והטובה שבעבודותיו עד היום. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהוא החליט להתפשט עד הסוף כדי לחשוף את הכל ובתקווה שיפסיקו להתמקד בגיבנת שלו. מאז, הוא מוצא זמן להסיר בגדיו בכל עבודה, נדמה לי. בסימטאות מונפלייה הוא מוקף באנטוראג' כיאה ליקיר הפסטיבל.
בתכנית השנה כמה מהלהקות החשובות ובהם מרס קנינגהאם, אלונזו קינג, רוזאס של אן תרזה דה קירסמאקר, מוריס ביז'אר, להקת 'בת שבע' עם 'הורה', אקרם קאן, טרישה בראון עם רישומים ווויליאם פורסיית' עם שלל מיצבים ומיצגים שמעסיקים אותו יותר ויותר בשנים האחרונות. וכמובן, ריימונד הוג, גרמניה, יקיר הפסטיבל שלכבודו חרג מונטנרי ממנהגו ואץ להגיש לו זר ענק של ורדים אדומים בכבודו ובעצמו.
בין אלה היו שלובים מופעים של להקות שונות, צרפתיות בעיקר שבהם אחוז ניכר ליוצרים מהגרים.
שמחתי לפגוש בג'יל רומן, רקדן ותיק בלהקתו של ביז'אר שאף יצר עבורו כמה תפקידים נודעים ובהם זה של חנן ב 'הדיבוק'. רומן קבל את ניהול הלהקה עם מותו של ביז'אר ובהזדמנות ראשונה שאלתי בדיוק מה קרה שהביקור בוטל. להקת ביז'אר בלט לוזאן הייתה אמורה לבוא עם שתי תכניות ביוני, אחת בבריכת השולטן בירושלים והשנייה באמפי בקיסריה. הידיעה על ביטול המופעים הייתה ימים ספורים אחרי הפיאסקו של המשט. שאלתי אותו על כך. רומן אמר שאין כל קשר וסיפר בפירוט רב עם תלאותיו עם מפיק מקומי שחיבר בינו לבין 'פסטיבל ישראל' ולדבריו לא עמד האיש בהסכמים הטכניים שנקבעו מראש. הלהקה התכוונה במקור לבוא עם ארבע תכניות שונות, כדי לסגור פער של כעשור מאז סיורם האחרון בישראל. בסופו של דבר הוחלט על שתיים בלבד. ( במונפלייה וערי הסביבה, רקדה הלהקה שש תכניות שונות). בנוסף היו חריגות טכניות הקשורות בבמה ובסוף היה לחץ להעביר אותם לאולם סגור שלא הוא ולא אף אחד לא בדק ולא אישר ולכן נאלצו לבטל. עם זאת, מתקיימים מגעים עם האופרה והלהקה רוצה להגיע בשנה הבאה.
מי שעוד משתוקק לבוא הוא אלונזו קינג שהגיע לארץ לראשונה בשנה שעברה עם להקתו: 'ליינס בלט'. קינג התאהב בישראל במקומות הקדושים, בנופים ובאוכל. מתכוני חצילים לרוב הוחלפו בינינו. הלהקה שבסיסה בסן פרנציסקו מחזיקה גרעין לא גדול של רקדנים מעולים ומיוחדים, שונים זה מזה. ישראל על הפרק לשנה הבאה, כנראה בפסטיבל ישראל.
המפגש החוזר עם 'נדרלנד דאנס' הזכיר נשכחות מאחר ולהערכתי עברו קרוב ל-15 שנים מאז ביקרה הלהקה בישראל. זו עדיין אחת הלהקות המשובחות שיש, עם קאדר רקדנים יוצאים מהכלל. בערב בו נכחתי היו שלש עבודות מהטובות שברפרטואר, שהותיקה בהן היא 'סימפונית תהילים' מ-1978, למוסיקה של סטרווינסקי, יצירתו 'מקומם לא נודע' מ-1993 שהושפעה בין השאר ממצבם של האבוריג'ינים וכן יצירה חדשה מהשנה שעברה: 'זיכרונות הכלואים בצינוק'.
רק הסצינה הראשונה שפתחה את התכנית מתוך 'מקומם לא נודע' למוסיקה של ארוו פארת' עם קבוצה ענקית של רקדניות גרמה להתרוממות רוח מיופיה וממידת הרלוונטיות שלה גם היום. היום יש רק הזדמנויות נדירות לראות רקדנים שכל גופם נושם ומגיב, שומר על נקיון צורני באופן הכי טבעי לכאורה ודובר ללא מאמץ שפה עשירה כל כך. רק עם סיומו של הערב הסתבר כי קבוצת הרקדנים הנפלאה הזו היא בכלל הקאסט השני. קנאה אחזה בי.
העבודה החדשה שלו- 'זיכרונות הכלואים בצינוק' היא יצירתו ה-101 ורבים רואים בה יצירת פרידה. היא מכילה מעמדים שזורים בקורטוב הומור ואלמנטים נוספים השאולים מכמה עבודות קודמות ובהם, כמה תמונות סוריאליסטיות, וריאציה על וילון ה"ספגטים" מעבודה קודמת וטכסטים של סמואל בקט שמתיחסים לשאלה איך אנחנו רוצים להיזכר, מה אנחנו רוצים לשכוח. העבודה מסתיימת בפיצוץ, במטח רועש של מאות פחיות אלומיניום מקומטות שהושלכו מלמעלה.
הפתעות בימתיות בעלות טכסטורה מפתיעה סיפקה גם מתילד מונייה שמושבה במונפלייה. בעשור האחרון עבודותיה הלכו ונעשו יתר ויותר מושגיות ולא אחת היו פרי שיתוף פעולה עם יוצרים מתחומים שונים. השנה, היא שיתפה פעולה עם אמן צרפתי דומיניק פיגרלה שתרם לבמה מראה מרהיב לבן בוהק, משהו בין גבעות שלג לשמיכת פוך ענקית שכיסתה את כל הבמה, עשוייה מקצף אמבט.
אחרי נקודת פתיחה שכזו, כל השאר הוא רק משיכת זמן: הנה פינה מתגבהת ואחרת זזה מעט ימינה ובתוך הררי הקצף כמה רקדנים שמפעילים אותו. בכלל, לפעמים נדמה שבצרפת של היום ( עדיין), די בהגשת הצעה לעבודה המבוססת על רעיון יחיד- מקורי כמובן- כדי לקבל תקציבים ציבוריים מרשימים. כך צמח תוך 3-4 שנים צמד יוצרים נועז בשם ססיליה בנגוליאה ופרנסואה שינו שנחנו בדמיון פורה ובחוצפה נועזת. עוד לא יבש חלב אמם על שפתותיהם והנה פרנסואה- תואר שני בהיסטוריה פוסט פמיניסטית- ובנגוליאה (ארגנטינה), עם עבר כזה או אחר, קבלו בפסטיבל "רטרוספקטיבה" של שלושה ערבים שונים בגילם המופלג- עשרים ומשהו. פרסים כבר אספו, ויש לא מעט שרואים בהם את תקוות הגל הבא במחול. אחרים סבורים שהשניים רחוקים מלהיות מסוגלים לפתח את הרעיונות הבסיסיים שלהם, גם אם, יש להודות, שהם מיוחדים. וכך הם הציגו יצירה לשני רקדנים ושני מכשירי דילדו ללא בטריות, אמרו לי. בשלב ההחדרה, הם נהמו וגנחו על ימין ועל שמאל, אחר כך נתנו למכשירים שדמו לדברי המבקרת ויקטוריה לוסליף מלוס אנג'לס טיימס, לנרות כנסיה ארוכים, לגלוש מהגוף לבמה.
בערב השני הם השכיבו 80 צופים בלבד על במת בית האופרה העתיק, המצוייץ כארמון בארוקי, והם עצמם טיפסו קרוב לתקרה המצוירת והתנועעו על חבלים במחול שאמור היה להתייחס למיתוס של התאומים קסטור ופולוקס שחלקו את אותה אם, אך לא את אותו אב. עם מותו של האחד, הם הפכו לכוכבים ( ג'מיני).
עבודתם השלישית והיחידה בה נכחתי, נקראת 'הסילפידות' שלהגדרתם הן אותן ישויות חסרות ממשות המתווכות בין עולם החיים לעולם המוות. לשם כך נכנסו שלושה רקדנים לתוך שקי פלסטיק עבה שחור ורקדנית מסוגננת עם מבט של סוהרת עברה ביניהם ושאבה את כל האויר מהשקית. השלושה, שוכבים ללא תנועה, נראו כחנוטים בזפת חמה, או חצובים בשיש שחור בוהק. השקיות השחורות הזכירו לי את השקים השחורים שבהם אורזת המשטרה גופות הרוגים. במשך דקות ארוכות לא נראה שהשלושה נושמים וזה בהחלט מלחיץ. קולגה אחת ממוסקווה קבלה בחילה קשה ונכנסה לחרדה. לוקח זמן עד שרואים אך הפיה דרכה הם נושמים. כעבור דקות אורוכות ביותר, הגופות מתחילות לנוע, הקומנדנטה ממלאה את השקים אויר עד שנוצרות שלש כריות ענק , ללא יכולת לראות את מתווה הגוף שבפנים. האסוציאציה המידית שלי היתה: מומנשאנץ משולב באלוין ניקולאי! צעירים יותר, היו בטוחים ששוב הומצא הגלגל עבורם. כך הם דילגו והתנועעו בתוך הכריות ולבסוף יצאו לאויר העולם עולצים ושובבים. היא בעירום חלקי והוא בראש בלונדיני מתולתל נוסח שירלי טמפל ואיפור כבד "מוקפד" נוסח אביב גפן הצעיר.
אחת מעובדות המשרד ניסתה להגן על ההחלטה של מונטנרי לתת לזוג מקום עם בולטות גבוהה, הסבירה שהוא רואה בהם מחזירי התשוקה לבמה. כן, גם תשוקה זה לא מה שהיה, מסתבר.