Athens Dance Platform 4th edition, June 2010. Athens Concert Hall
פלטפורמת המחול באתונה, יוני 2010. בקומפלקס מרכז הקונצרטים, מגרו מוזיקיס.
הצילומים נתקבלו מהלהקות
אורה ברפמן
בתחילת יוני נפתחה המהדורה הרביעית של פלטפורמת המחול של יוון, מסגרת דו-שנתית שנוצרה ביוזמת אגודת הכוריאוגרפים של יוון המאגדת כמאה יוצרים. המהדורה הראשונה הייתה עמוסה לעייפה, ונכללו בה גם עבודות פחות מקצועיות. לא היה קל לבור את המוץ מהתבן מרב גודש. אחד הקשיים שעמדו בפני חבר השופטים שהורכב מחמישה מבקרי מחול מאירופה בו נכללתי, התבקש לעשות החלטות על סמך צילומי די.וי.די. שחלקם נעשה בתנאים לא מחמיאים של חלל ותאורה וחלקם היה ערוך והציג רק חלק מהיצירה בעיקר מטעמים כלכליים.
המהדורה הרביעית, הנוכחית, נהנתה ממספר יתרונות. היוצרים נתבקשו להגיש עבודות מהשנה האחרונה, ורצוי עבודות באורך מלא. באופן זה נשרו יצירות קצרות שלא פותחו עד הסוף ויוצרים מיומנים פחות שלא התנסו ולא עמדו ביצירת עבודה באורך מלא. כמו כן, בלטה השנה הקפדה על איכות מקצועית בכל אמצעי ההפקה.
שני הכוריאוגרפים היווניים היותר נודעים הם גברים- הראשון והחשוב שבהם הוא דימיטריס פאפאיואנו (Dimitris Ppapayouanou ) שעקב מעמדו נתבקש להיות אחראי על הקונספט והביצוע של מופעי הפתיחה והנעילה של אוליפידת אתונה 2004. את עבודתו הקאנונית 'מדיאה' * ראיתי מספר פעמים, כולל בעת ביקור להקתו לפני שנים בסוזן דלל. מבחינתי זו יצירת מופת על-זמנית, בעלת עוצמה נדירה. ביצירה זו באים לבטוי גם כישוריו של פאפאיואנו כאמן פלסטי. הכוריאוגרף החשוב השני הוא קונסטנטינוס ריגוס (Konstantinos Rigos ) שהיטיב ליצור כוריאוגרפיות ספקטקולריות וכיום אני שומעת שהוא מתפרנס היטב לא רק מדרמות עם מוסיקה ומחול, אלא גם מכוריאוגרפיה בסגנון MTV לזמרי פופ ביוון. אבל בהכללה, גברים יוצרים הם מיעוט מבוטל בתוך מכלול הכוריאוגרפים ובמסגרת הפלטפורמה השנה הם היו שניים מתוך עשרה.
מסגרת הפלטפורמה 2010 הניבה מספר עבודות שעומדות ברמה גבוהה, בכל קנה מידה. במהלך ארבעה ערבים הוצגו עשר יצירות, רובן טובות ועניינות, ודי במפתיע, הקהל לא מילא את האולם בן כ- -800 700 מקומות. חלק מכך מוסבר בעובדה שרבות מהעבודות כבר הוצגו בשנה האחרונה וחלק עיקרי מקהל היעד; חברים, משפחה וקולגות, כבר ראה אותם וכרטיסי חינם חולקו במשורה. הסבר נוסף טמון אולי בעובדה שהפסטיבל הגדול של הקיץ שבו עשרות הפקות בינלאומיות ומקומיות בתחומי מוסיקה, תאטרון, אופרה ומחול, משך אליו קהל רב.
הסבר נוסף קשור לתרבות הפנאי של תושבי העיר, מסתבר שרבים מתושבי אתונה נוהגים עם בוא הקיץ, לצאת בסופי שבוע לחופים ולאיים וכך הנוכחות בשבת וראשון הייתה נמוכה באופן בולט בהשוואה לערבי שני ושלישי.
בין העבודות שעוררו את העניין הרב ביותר יש שלושה דואטים, האחד של הרקדנית/כוריאוגרפית מריה קוליאופולו (Maria Koliopoulou: Tout les Deux)
זהו דואט בעל עצמה ואיפוק שלקחו בו חלק היוצרת והרקדנית ניקולטה קארמירי (Nicoleta Karmiri ). היצירה כונתה דואט הבוטו, בקרב אלה שהשמות היווניים מתחצצים בפיו.
שתי נשים אסופות שיער, יושבות על מושב המוצב באלכסון בצד השמאלי של הבמה. התאורה מתעתעת, לעתים הן נראות כעומדות מאחורי מושב גבוה, במשנהו- כישובות על ספסל גושני מוגבה. אי הבהירות קשורה כמובן בתאורה וגם במלבושים המיוחדים שכללו בגד, סוג של שמלה עתירת בד ועליה שכבה מחומר דמוי עור או גומי כהה בעל פתחים, ששיכלל את הרושם הטכסטורלי וריתק במגוון התחושות שהניבה נוכחותו. ראינו את השתיים אוחזות זו בידי זו ומניעות את הזרועות האחוזות לאט מטה ומעלה עד שהאחיזה נפרצת כבכוח חיצוני. לוקח זמן עד שהן מגיעות לריצפה ושם חולקות חלל כאילו ממוגנטות זו לזו, גם כשאין שמירה על אוניסונו, גם כשהן צמודות גב אל גב, עור אל עור. לרגעים הן חיות קדומות המונעות על ידי זכרון גנטי לא מודע שמוביל אותן במסלול מסוים, והוא שמניע אותן לפשוט את השכבה העליונה והוא שמחזיר אותן מעלה, כעולות לעולה, כתלמה ולואיז הדוהרות בהילוך איטי אל הצוק , אל הריק שמאחוריו.
דואט נוסף שהותיר חותם אישי וצלול היה 'זמן להתאבל' בביצוע קבוצת 'זיטה' של אייריס קאראיאן (A 'Time to Mourn', Zita dance group, chor. by Iris Karayan ).
כקודמו, הוא תחם והגביל את מרחב הפעולה וברובו התרחש במרחב של מטרים ספורים במרכז הבמה, בין השאר משם שבמרבית הזמן הוא בוצע כששתי הרקדניות עומדות על ארבע זו מול זו. האחת מקמרת ומקערת את גופה והשנייה מפתלת את הגו ואדוות התנועה מתפשטות עד לקצוות הגוף והשיער מקבל זרימה מושהית משלו. הקצב גובר, התנועה מוליכה לעבר טראנס פולחני כמעט והגוף מקבל מימד חייתי. רמת ביצוע גבוהה ודיוק מירבי בניואנסים של כל וריאציה על משפטי היסוד, העניקו ליצירה עומק.
מתחם נטוש מלא גרוטאות ומצבורי אשפה הוא ביתן של שתי הומלסיות שזנב סיגריה רמוסה, שארית משקה בבקבוק וזנב כריך הם מציאות נדירות שראוי לריב עליהם. כך אולי היו עושות אלמלא היו השתיים כה מעופפות , טרודות בזוטות קיומיות שינקו מהם את שאריות האנרגיה שאולי עוד היו יכולה הייתה להיות להם. קבוצת תאטרון מחול דאליקה מעלה כאן את 'בריחה אצילית' שיצרו שתי הרקדניות Giannakopoulou Vasso .Faidra Fourouli &
העבודה החלה בקצב איטי והמרווחים בין סצינה בה מתקיימת תנועה ובין השנייה הותיר זמן ארוך מדי מכדי להבין מיד לאן מוליכים אותנו היוצרים/רקדנים. בהמשך נופלות הפיסות למקום והתמונה מתבהרת והיא משעשעת, מלאת פירוט מתוחכם, הביצוע יוצא מהכלל והצפייה מספקת מעבר לצפוי.
פטרוס גאליאס ( Petros Gallias ) הוא המנוע מאחורי מרבית פעילות אגודת הכוריאוגרפים ומשמש בשנים האחרונות כיו'ר האגודה. במרץ ובעוז הוא מקדם את פרויקט פלטפורמת המחול העכשוי ומנהל את כל הפעילות ההפקתית. הוא זה שעמד מול לא מעט מתנגדים והתעקש להביא מדי מהדורה מבקרי מחול ומנהלי פסטיבלים מחו'ל שיאיישו את כל המושבים של חבר השופטים, בכדי לא לתת למריבות סקטוריאליות ודומיננטית, להטות את הבחירה. סמכויות הוא לא נוטה להאציל, אבל מקפיד לייצר פרק נוסף בפרויקט מתמשך עליו הוא עמל כמה וכמה עונות. השנה הציגה להקתו אירוס אגלוס את readiness V' 'In Dancetheater: Iros Aggelos
גאליאס מחובר לסוגת מחול שמשתמשת בטכניקות דרמטיות השאולות מעולם התיאטרון. כמו רבים, הוא משתמש לא מעט בוידאו כדי לחבר ולשבש מהלך לינארי של זמנים. עם חוש אסתטי ודיייקנות, עם שיתוף פעולה עם רקדנים מעולים, הוא מייצר עבודות בעלות עניין. בעבודה זו בין האביזרים היו ערימות של בלונים לבנים, כלבו רומיאו המנוקד בשחור על לבן הסתובב על הבמה כהרגלו, סצינות של חבורת גברים בחופשה והרבה מים בסביבתם וכן על הבמה כל הזמן, יצרו חוויה הדוניסטית במידה רבה, שלא זקוקה לסיפור בכדי להפעיל את החושים. בדיעבד, כשהסתבר שזו יצירה שמגיבה לאובדן חבר קרוב, קבלו כל הפעילויות במבט לאחור מעטה נוסף.
להקת המחול יילפ (Yelp ) היא קבוצה בניהולה של מריאלה נסטורה (Mariela Nestora ) שעובדת היטב כבר שנים. היצירה הייתה בין העבודות הקונספטואליות הבודדות. הבמה חוקה על ידי קיר לבנים לבנות שחצו אותה לרוחב. טכסט פילוסופי הוקרן ללא הרף על הקיר, לעתים על הרקדנית, לעיתים הושמע בפס הקול. חלק מהקהל הוזמן לעלות ולשבת על כסאות שהוצבו בשולי הבמה מימין ומשמאל. היושבים בצד ימין ראו רק את המתרחש במחצית שלהם. מימין רקד, מסתבר, גבר ומשמאל, שם ישבתי, רקדנית מצויינת. מסך חצץ בין הבמה ולבין האולם ומצלמות וידאו העבירו לו את המתרחש בשני הצדדים בזמן אמת באמצעות מספר מצלמות. המשחק בין הנגלה לנסתר, המתח בין התרחשות חייה ובטויה מכלי שני, הקשב הכפול לנראה והלא נראה יצרו הרגשה מיוחדת. בשלב מסוים נפרץ קיר הלבנים הגדולות, המרחב המחולק הפך למשותף, החיץ בין במה לאולם הוסר ושלשת הקהלים הנפרדים צפו אלה באלה ותהו מה הפסידו.
עבודה קבוצתית אחרונה שאסקור הייתה מהטובות שהיו במהלך ארבעת ערבי הפלטפורמה. היוצרת המאד מוכשרת היא פטרישיה ארפג'י (Patricia Arpegi ), צעירה מבריקה ואינטלגנטית שיצירתה d.opa (dopamines of post Athenians) הייתה מענגת ולא פחות מכך מאתגרת. ארפגי הוציאה מהקשרם צעדים אופיניים לרבים מריקודי העם היווניים ( יש 'דבקה' פלפונזית מסתבר) והשתמשה במרכיבי הבסיס שלהם כחומר תנועתי, או קצבי, או איורי וקיבעה אותם בתוך משפטי תנועה מובנים שבהם נשתמר צל של המקור ולא הרבה יותר. בקבוצה יש רקדנים מבריקים, חלקם מפליאים באקרובטיקה וביצועי היפ-הופ וארפג'י היא בוחשת ולשה מכל החומרים עבודה מאד עכשווית על מוסיקה של דמוסטנס גריבאס.
כל הפרק הראשון בנוי מרצף של חצייה רוחבית של הבמה; ימינה ושמאלה, על פי רב על ידי רקדן בודד כשלעתים מתפרץ לתחומו מישהו נחפז ממנו. במהלך כל הליכה עניינית נוצר סדק שבו הרקדן משלב קפיצה יחידה וממשיך, או כריעת ברך, או סטייה כלשהיא שבאה מסרט אחר. בהמשך הכל מתעצם, הגברים מפתיעים בקפיצות מסובכות שלא דומות לשום סוגה מוכרת, כעין שילוב של קפיצת משוכות מעורבת בצוקהרה קמיקזית. המחול הולך ומתעצם, טירוף המערכות גובר, בהמשך יש ביטויי אלימות ומיניות בוטים שבהם התרסה עשויה לגרום לפירוק היצירה ממרכיביה, אבל במרכז יש מוקד של צלילות, בת קול רציונלית שמכוונת את הקצוות לעבר מטרה אמנותית ממוקדת וכן יש רובד המלווה את כל ההתנהלות בחן סרקסטי שמשבש כל נסיון לקחת את המתרחש ברצינות יתר. התהליך מרתק, הרקדנים לא פחות.
מחוץ לאולמות הנושא העיקרי שמטריד ומדאיג מאד את האתונאים, כמו את שאר אזרחי יוון הוא המשבר הכלכלי העמוק וההרגשה שהגרוע מכל עדיין מעבר לפינה. כולם כבר מרגישים בכיסם את קיצוצי השכר והקיצבאות שנשחקו בעשרות אחוזים. תחום האמנות והמחול במיוחד, לא פונקו עד עתה בתקציבים נדיבים וברור שתמיכות ציבוריות שהיו עד היום, לא יהיו זמינים מחר. עם זאת המון אנרגיות מתבזבזות על מלחמות הפרדה ולא על שילוב ידיים לחזית ממוקדת מטרה, שתוכל לעמוד בפרץ מול הגזירות שעוד יבואו.
במהלך השהות באתונה התרשמתי שיציבותה של אגודת הכוריאוגרפים- שהתמקדה בהשגת תקציבים ליוצרים עצמאיים, לפרויקטים ולקבוצות קטנות עד בינוניות- התערערה ויש היום פלח המבקש להקים אגודה אלטרנטיבית שתתמקד בתנאי העסקת רקדנים, יוצרים ומפיקים.
יש בתוך האגודה ומחוצה לה רחש בלתי פוסק של טוענים, מתלוננים, קנאים ומתוסכלים. יש קליקות, יש קואליציות היסטוריות. חלק גדול נובע מכך שאופן חלוקת התקציבים הציבוריים לא נהיר, לא מובן, משתנה אקראית. בשום מסגרת אין קריטריונים לפעולה. מנויי ועדות יעוץ קרובים לצלחת, אי שקיפות, השלמה עם שחיתות שלטונית, מערערים את האמון במערכות. בנקודה זו בזמן, לפחות, השיטה הנהוגה בארץ נדמית בהשוואה, כזהב פרווים.
[ad]