הדופק קוצב את הזמן

 

פינה באוש, תאטרון מחול וופרטל- ציפורנים. מוסיקה: קולאז'; פ. שוברט, ג'. גרשוין, פ. להאר, ל. ארמסטרונג, בילי הולידיי ואחרים. קיסריה, יולי1991

 

אורה ברפמן

 

האור עולה על הבמה הענקית באמפיתאטרון הרומי בקיסריה, הזרועה עשרות אלפי פרחי ציפורן ורודים בהירים. אור בוהק מאיר את הגבעולים הירוקים. ממרומי האמפי מעולם לא נראתה הבמה קורנת כל כך.

הנחה מכוון את המיקרופון אל הלב וקולט את הדופק שקוצב את הזמן. בחורה לבושה בתחתוני כותנה לבנים חוצה את הבמה מימין לשמאל, מחזיקה באקורדיון שלא ישמיע אף אקורד.

מתחילה תנועה. מישהי שופכת על ראשה עפר מתוך דלי צהוב. תוך רגע יש לה שותף. כל התרחשות נבדקת מיד באמצעות המיקרופון הקולט כל שינוי בקצב פעימות הלב. הלב לא משקר. אין בדיקה יותר אוביקטיבית בזמן אמיתי.

במשך הערב יעלו על הבמה ארבעה מאלפי כלבים מלווים בכלבי רועים גרמנים שנובחים על פי הזמנה. על רקע מופע המחול, הם תזכורת מזמן אחר, ממקום אחר, ניגוד גמור לאוירה האופטימית, בעבודה הכי מחויכת והכי פחות מתעמתת של פינה באוש.

 שדה הפרחים הולך ונרמס. בתחילה עוד ניסו להלך בעדינות בין הגבעולים אך בהמשך, הם דורכים עליהם בלי להתנצל. הפרחים מפלסטיק וממילא הרי זה חומר שעומד להיזרק.

גם הקהל עובר את אותו התהליך. אם עוד נגעה הרמיסה לליבו קודם, מהר מאד מתרגלים לרמיסה, לכל רמיסה. לכל דיכוי ולכל השחתה. ככה זה במציאות, ככה זה על הבמה. ולא מדובר בפרחים, שיהיה ברור.

הקהל צוחק. הוא צוחק שהרקדן האנגלי הגבוה מסמן בשפת אילמים את מילות השיר "הגבר אותו אוהב" ששרה בילי הולידיי, באחת הסצינות היותר מרגשות בערב. הוא צוחק כשמשפילים גבר ומכריחים אותו לנבוח ככלב ולקפץ כצפרדע.

הקהל צורח מחדווה כשארבעה גברים מטפסים על שני מגדלים גבוהים וקופצים מטה על ערימות קרטון. אבל הלב נמס לגמרי כשרקדנית שחורת עור יושבת על כיסא וקולפת תפוחי אדמה. איך אפשר שלא כשהחיוך שלה מגיע מושב המרוחק ביותר באמפי?

איך כל אחד ואחד בלהקה הפך להיות רקדן? הם כל כך שונים זה מזה, ונדמה שכל אחד מייצג מקום, מוצא, וטיפוס שונה באופן כה מובהק. רובם, אם יעברו ברחוב, לא יזוהו כרקדנים.

בוידוי פרונטלי מסביר כל אחד מהם איך הגיע לעסוק במחול. אחת חלמה להיות אמנית טרפז, אבל זה היה מסוכן, אחרת התחילה כמורה והתלמידים שברו אותה. גבר אחד מתוודה שאהבה לרקדן משכה אותו לבמה ואחר מספר שראה את 'היפהפיה הנמה' ונדלק.

פינה באוש משאירה מבנה חופשי למדי וכמעט כל סצינה עומדת בזכות עצמה. יופי, הומור ואהבה מלווים את העבודה. עם זאת יש רגעים מעייפים, ממושכים מדי.

 הקטעים המעטים שאפשר לקרוא להם ריקוד של ממש- מועטים, כבמרבית עבודותיה מהעשור האחרון.

באוש כבר לא צריכה להוכיח שמקומה בפנתיאון של החשובים מבין יוצרי המחול במאה העשרים. מקומה שמור לה. המהפיכה שהחלה הפכה לעובדה ברת קיימא. אבל יש שמתגעגעים לעבודותיה החלוצות: 'פולחן האביב' ו'קפה מילר' משנות ה-70.

 

 כלבו, יולי 1991

 

  

 

[ad]