הרכיב הכוריאוגרפי של "ענבל',  יצירתו החדשה של עמנואל גת שזה עתה עלתה בבכורה על במת סוזן דלל, סוגרת מערכת בת שלוש עבודות שיצר גת עבור להקת "ענבל', בעת ביקוריו בארץ בשנים האחרונות והן- 'סוזן' (2021) 'קרית גת'.(2023) שהקדימו את 'ענבל'. 

שמות העבודות אינו אקראי, כולן הם ציוני דרך בחייו של עמנואל גת. 'סוזן' היא ציון דרך שמתייחס לחשיבותו של מרכז סוזן דלל כפרשת דרך בהתפתחותו כיוצר. 'קרית- גת' היא ציון נקודת הבטחה, תקווה וחזון ושברו שהסיטו את מהלך חייו, אך בדיעבד פתחו לגת דלתות בנדיבות והבטיחו לו  עתיד פורה, אך בארץ אחרת.

היצירה "ענבל" שסוגרת את המערכת בת שלושת הפרקים, נסמכת על אדני המוסיקה של דויד פרץ ולהקת בלובנד מלפני כרבע מאה. 

העבודה נפתחת באופן פחות שגרתי כאשר קבוצת הרקדנים נמצאת כבר על הבמה  והם נעים באווירה לא פורמלית ולבושים בהתאם בבגדי חזרה. ונראה כי כולם הקדימו לבוא. 

הקבוצה ובה שבעה משתתפים ובהם שלושה בנים וארבע בנות מסמנת מסלולים ומעברים ומתחילה במערכה המקדימה, ברוח של טרום-חזרה  וזו ההזדמנות להציג באופן לא רשמי את מרכיבי היצירה שבונים את הכוריאוגרפיה. צפייה מובילה לתחושה שהחומרים והשימוש בהם מוכרים מפגישות קודמות. עצם תחושת הפמיליאריות לא מורידה מעומקו של רובד אחר בחוויה וביכולת להתעמק בהתהוותם של מפגשים וניתוקם בין שותפים להוויה על הבמה, על עצם חד-פעמיותה, בסופו של דבר. 

באיפוק רב כהרגלו כיוצר, ביכולת ההכלה ובסובלנותו, גת לא מנפנף בגינוני ראווה. יש הרבה כח בעמדה של מי שבוחן את כל פרטי הקומפוזיציות המתהוות ונעלמות בהרף עין מולו. בדרך כלל הוא נותן לדברים לקרות כמעט מאליהם. לדבריו, הוא יתעקש לא להדגים לרקדנים באמצעות תנועה/תנוחה, מה הוא התכוון. בלשון המעטה. זה כנראה כלל ברזל במהלך הפקת היצירה. יש מאחורי הגישה שלו שילוב של אינדיוידואליות עמוקה וכנראה, הכלה לא פחותה.

במערכה הבאה מרגישים שהעבודה נמצאת בשלבי שינוי. הבמה עוברת פאזה מהרגע בו עולה אור בארבעה גופי תאורה בסיסיים בתקרת הבמה שמפיזים אור לבן קר. למצער, לא די באלה כדי להאיר ממש את הבמה, ונותרת במה חשופה לכל רוחבה ובה שוררת תחושה של מעבר לעבר דמדומים. 

כשכבו גופי התאורה מעל מרכז הבמה, אלומות אור ממוקדות יותר (וחלשות יותר) התנגשו בגופי הרקדנים והאירו רק 'רצועות' תחומות שמגבילות נראות הרקדנים והחל תהליך של 'העלמות' חלקי גוף פה ושם, כשלאט הוחשכו פרטי גוף ספציפיים שהתקדמו לעבר קיום דו-מימדי כצלליות.

 הבמה החלה בהתכנסות. כהרף עין נעלמו המשתתפים חזרו ושבו לבמה עטויים בכיסויי גוף חדשים, לבנים, מעוצבים חלקית ובאופן לא פרקטי מכוון. תוספות אלה העניקו מבט מאחד מבחינת הבחירת בצבע מונוכרומטי ובאופי סיגנונם. למען הדיוק, המלבושים החדשים  היו בעצם חלקי כיסויי-גוף, בין אם מדובר בכותונת בודדת, במעטפת גוף שאינה נקשרת וכמה בגדי טריקו תחתוניים. קשה לכנות את הפריטים בהם מדובר סיגנון.  למען הדיוק אלה אביזרי במה מתריסים.  אלה הם פריטי טכסטיל לבמה שאינם מיועדים לשימוש במרחב הציבורי.  להבנתי, זו הייתה דרכו של גת לפרק כל ניסיון לקחת את החיים בזה הרגע, דרך משקפיים פוליטיות.  

יש האומרים כי אחרי החושך בא האור. במערכה זו חזרו לבמה מאמינים שמשהו עורר אותם והם שבו לבצע סט תנועות מוכרות מעברם, בין אם אלה הרמות ידיים, החלקת גוף לריצפה בברך משולבת ומרפק תומך, גיחות ריצה רוחביות באות והולכות, אסופות משפטי תנועה שנבעו מחדש ממעמקי גופם של הרוקדים בווריאציות ספונטניות. ראינו ריבוי  אנרגטי שהטעין  פעלתנות רעננה לצד עצירה במקום, קפיאה והפשרה עטופים בהתנגשות של רצונות . 

על קיר אחורי מקובע שעון שממשיך למנות פרקי זמן באמצעות ספרות מוארות. מעת לעת הוא מסמן  מהלכי זמן אניגמטיים, לא לינארייים, הנמצאים מחוץ לשליטת המבצעים. 

 במהלך ביצוע של אחד מפרקי המחול, הלכה והתחזקה השפעת העושר והיופי המוסיקלי המיוחד של דוד פרץ באופיו המעודן, המאוזן, מלא רגישות לשותפות עם אופיו של המחול, להתרחשות הבו-זמנית שבו מתקיימות על הבמה שתי דיסיפלינות שונות בתכלית, שתי שפות הבעה בנות עידנים זרים מבחינת הקונספציה שהולידה אותם. שונים זו מזו, מבלי שיאבד יופיין וייחודן של השתיים שדור שלם מפריד ביניהן..

קטע מרגש במיוחד באחד השירים שהיה בעל יופי ילדי, נצרב בנוכחותו המפתיעה ונאמר בו בערך כך: הלוואי שהיה לי ענן משלי, שיוריד עלי גשם, שיוריד עלי שלג, שגם לי יהיה פעם קר, ואז לא תגידי שאני לא מרגיש… 

 ניכר שיש לא מעט מהמשותף לחומרי היצירה של כל חלקי הטרילוגיה שיצר גת עבור להקת "ענבל", הן במאפייני התנועה וברוח טוויית היחסים בין הרקדנים שנרקמים ונפרמים  תוך בניית היצירה הבימתית הנוכחית, כאילו עוקבים אחרי פרטיטורה סמויה המתפענחת לעין המבצעים בשנייה האחרונה.

בזמן הצפייה בעבודה גמורה, אי אפשר לדעת באופן חד משמעי אם הכוריאוגרף מתבסס על איזה שלד רעיוני גמיש, ראשוני, ולא הכוונה לרמה של  'סטורי-בורד', כמובן, אלא על סקיצות רעיוניות שמסמנות אופציה למהלכים בהמשך, או שמא, לחילופין, גת  'צד' אותם ספונטנית בשלבי ההתהוות הראשוניים.  זאת תהייה שבאה לאור תחושה שגת מקבל ברצון את השלבים בהם החומרים התנועתיים המתהווים ונשארים בשלבי ליאביליות, עד למטרה לא חלוטה לגמרי, שאז, הבמה הופכת כבקסם, לאזור-נוחות. 

אין בכך הפתעה, משום שגת הלך ופתח מנעד של מרכיבי תנועה שנתקבעו בדי.אן.איי של חומרי יצירותיו מזה זמן והפכו למגדיריה.

 גת  פיתח ונסמך על יכולת ליצור קודם כל סביבה פתוחה לתקשורת עם הרקדנים באמצעות ארכיטקטורה של הזרמת אנרגיה על הבמה וראייה של הרחבת תפיסת השדה שלרשותו.

לא מדובר בהתפתחות אקראית, אלא מודעת. ולמעשה, זכורים לי דבריו משיחה שהתקיימה בשעתו במונפלייה שהפתיעה, בזמנו, כשעמנואל גת הסביר שהוא רואה בכל עבודה חדשה כהמשך של קודמתה ומכאן יש לראות בעבודות כתחנות על רצף, מעין שרשרת, ולהבנתי, אפשר שלא לקבל את סיום העבודה כסוף פסוק אלא כפסק זמן. 

צפייה מצטברת חלקית בשורה של עבודותיו של גת מאז עזב את מסלול לימודי ניצוח באקדמיה, דרך עבודה מתישה כדי לבסס לעצמו קריירה של רקדן ויוצר מחול בארץ, עד שהבין שהמערכת הממסדית שבה נתקל, לא תאפשר לו להמריא. למזלו ולמזלנו, גת לא חיכה הרבה, ארז את המשפחה ועבר עם כל מה שהיה לו לארץ חדשה. 

סגנון יצירות המחול של גת השתנה עם הזמן  והוא הלך והצטלל וקרב במובנים רבים אל המופשט המורד, (אם לא נספור את הצלילה המפתיעה לתוך הדואטים החושניים, חומר לא ממש צפוי בנבכי הטרילוגיה )  אם כי יש להניח שגת יתחלחל מהגדרה זו, אבל דברים אלה פונים רק למי שלא מתחלחל בנקל. 

למזלו, יש לו להקה מופלאה בדרום צרפת וקהל שווה. 

כך יש לקוות שבפעם הבאה שהוא יבוא, הוא יביא את להקתו. יהיה מעניין.