צילום: אפרת מזור

FOREVER DADA

בעבודתם הנוכחית, ניב שינפלד ואורן לאור החליטו להוריד את הכפפות ופעם אחת ולתמיד לחשוף את קרביה של ה"אמנות" מבלי רחם. באופן ברוטלי, מבריק ומשעשע בעוד הם מעמידים אותה תחת פנס ומטיחים בה פניני חכמה שלוקטו מדברי אמנים –במאים, קולנוענים, אדריכלים, רקדנים ועוד   מתחילת המאה העשרים וצפונה.

איזדורה דאנקן לדוגמא, סברה ( 1902) שהגיעה העת לחזור לעירום, שהוא הדבר האצילי ביותר באמנות ובכך חשפה חתרונות נועזת שמכילה גם געגוע בגוון נוסטלגי ותמים באחור של כאלפיים שנה. והנה שמענו כי ב-1909 אמן חתרני, בן תקופתה אך נועז עוד יותר ושמו פיליפו מרינטי, קורא לנו להרוס מוזיאונים, ספריות ואקדמיות למיניהן מאחר והעולם כבר נרקב מרוב חכמה. מעשרות הפנינים שבמבחר, כזה עוד לא שמענו.

העבודה המתקראת ART ATTACK , קרובה בהגייתה ל- HEART ATTACK, ולא בכדי. השם הפורמלי  משתלב היטב בנוהל שרשורי שבו שורה ארוכה של יוצרים שואבים אנרגיה מחידושים, התרסות ומהפכות, ובדרך, מאתגרים את קודמיהם.  הבחירה בשם המכיל רמיזה בהגייתו לאירוע לבבי, הולם באופן מטפורי מעשה אמנות מסוגה שדולה חומרי יצירה מהנשמה, מהגוף, מתשוקה שאינה זרה ליוצרים.

המחול, בהיותו ססמוגרף מכויל היטב, מיטיב לקרוא אינסטינקטיבית את רוח הזמן עוד בטרם המוח יודע למלל אותה במדויק.

וכך, יוצרים ותיקים כמו שינפלד ולאור שראו דבר או שניים בעברם, הבריקו וחרשו בשדה המחול, ראו גם איך מבעי מחול שהיו מוערכים, פינו מקום לאחרים. בכל מקרה, צפייה בעבודותיהם ובאופן שבו הם אימצו ביטויים אותנטיים ומשכנעים ברצף יצירותיהם, קיבעו להם מקום מרכזי בין אמני המחול הבולטים בשדה. זאת, בשל אותה בעירה פנימית השומרת על נביעה אמנותית שבאה ממעמקי חיבוק גוף-נפש והאמת האמנותית הנדירה שהם מקרינים.

ומה באשר למתקפה על האמנות? אז זהו. יש להם את זה ומדהים שבעבודות האחרונות יש רעב ועוצמה גוברת ומאתגרת לצד מידה של תעוזה מפתיעה ומפליאה.

לגופו של מחול

המופע נפתח בתמונה של ארבעת המשתתפים שלבושים בסרבל כחול, כאילו באו מוכנים לעבוד. כל אחד מהם עומד על שולחן עץ די נמוך צבוע לבן, שהוצב סימטרית על במת תיאטרון תמונע. חלק מהקהל ישב במדורג מול הבמה ואחרים, בצמוד לשלושת צדי הבמה.  כשנכנסתי לאולם כבר הייתה תנועה קלה על הבמה. ניב, אורן, רוני וטל עמדו בפוזיציה מודעת מאד לתלת מימדיות רב-כיוונית , ובאופן שהגוף כאובייקט נחווה מכל זווית באולם באופן שהזכיר תנוחות פיסול קלאסי כמעט. התנועה הלכה והשתכללה וכך גם האינטנסיביות, הטענת הגוף באנרגיה. בשלב הבא, המבצעים ביקשו גם  לראות את היושבים מולם ולתקשר אתם במבט, בחיוך מרומז ואף פלרטטני. (לשם הדיוק, לא כולם)

 לא עבר זמן והארבעה ירדו מהשולחנות הנמוכים לבמה והתפרסו. כבר אז, אפשר היה לזהות  הבדלים בין שפת הגוף ותכונות מסוימות של בעליו, מיקוד מקור התנועה ואופייה.

 תמיד מרתק לראות רקדנים שמוכרים מיצירות קודמות שבנסיבות חדשות נחשפים פנים חדשות באופני הביטוי שלהם, במיוחד בתת-סצנות שכוללות אלתור.

היוצרים הגיעו מוכנים לעבודה וקראו או דקלמו ציטוטים שנאספו בשקידה משורה של יוצרים בדיסציפלינות שונות במאה השנים האחרונות. למעשה אמרות השפר לא הקלו על הרקדנים להתנועע בעוד הם קופצים, רצים ומתגלגלים, אבל שילוב של ריקוד-דיבור היא אופציה לגיטימית ומי בכלל אמר שלרקוד זה עיסוק נוח.

היה היה

תחילת המאה העשרים הייתה עמוסה במהפכות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות קיצוניות במיוחד. ניב ואורן בחרו כמה טכסטים מכוננים, חלקם הקדימו את זמנם, אחרים פסעו בעקבות קודמיהם, אבל עושר הביטויים הקוראים לשינוי, להרס, לחיסול כנראה אינהרנטי לטבע האנושי שקרביו דוחפים אותו קדימה, על הריסות המוסכמות והמגבלות של מציאות חייו. אלה שימשו עבורם ועבור שותפיהם ליצירה- רוני חדש וטל אדלר אריאלי, אדנים חזקים ששימשו אותם היטב בדרכם להתמודד עם מקהלה פוליפונית של קולות ולנסות לתהות מהי אמנות עבורם, כיום, אחרי הקורונה המטלטלת ואי הודאות לגבי עתיד  כדור הארץ.    

 תמיד היו אמנים שהיו הראשונים לזהות את הכבלים שעוצרים את מרוצם קדימה וזיהו את רוח הזמן  המהפכנית הקרבה ובאה, מלווה בתמורות ואף במלחמות. ואם היא לא קרבה מרצונה, הם זרזו את בואה, כמו קזימיר מלביץ', קנדינסקי או סטרווינסקי, כל אחד בתחומו.

בערב זה הושמעו הרבה מילים מתריסות, חצופות, חכמות וגם כמה נבואיות להפליא. בדיעבד. היו הררי מילים.  אהבתי את סופו של המנשר הארוך של התנועה הדאדאיסטית שחתמו עליו טריסטן צארה, הוגו בול, פיקביה וג'ורג' רסיין – מסמך חצוף, סרקסטי. במילות סיכום הם הצהירו:

 "יש לדאדא  שורה תחתונה והיא- די למילים!".

אי אפשר להגיד שצוות ניר-אורן אימץ את המסקנות הדאדאיסטיות מכל המבחר, אבל, נראה שאת אסופת הציטוטים שמצאתי בתכניה הנאה אשמור ליום סגריר. יש עונג מיוחד בקריאת אסופת הטכסטים המרדניים והמגוונים שנבחרו .

והיה בהם תועלת. הגוף הרוקד הוזן בהרבה חומר למחשבה, בין אם המילים רלוונטיות יותר או פחות למציאות הנוכחית.  חומרי ההזנה לא היו המילים עצמן, אלא מקוריות המחשבה המעוררת שהוא  מרכיב מרכזי בעבודת  הגוף.

וכך, נחרט רגע קצר שהותיר חותם לא פחות ממרבית המכמנים ובו, אורן וניב עמדו על השולחנות הנמוכים וביצעו מערכת 'סמופורית' אוניסונית בזרועותיהם וכשנגמר הליווי הם קפאו באמצע ביצוע תנועה מתוזמנת בדקדקנות ונותרו עומדים במועל יד כמה שניות. די כדי לקבע אותה בתודעה. .  

המילה, התנועה והמוסיקה, האנרגיה, התשוקה וההתמסרות המוחלטת  העצימו באופן מרהיב את הקטליזטורים שהזינו את ארבעת הפרפורמרים. כולם הביאו את היכולת הפרפורמטיבית שלהם למדרגה הבאה ואף הצליחו לחצות כמה גבולות תלויי-קונספט שכלתני שהיו בקרבם, לעונג הצופים.  

האנסמבל החד פעמי של ארבעת הרקדנים תפקד באופן מרשים, החל מטל אדלר אריאלי שתמיד היה במקום הנכון וסגר לא מעט פינות, והמשיך עם רוני חדש שהצליחה להשתלב נפלא, דווקא בדינמיקה שהיא מחוץ לאזור הנוחות שלה, שבו היא רגילה לקבוע את הכללים בדיוק מתמטי. אורן לאור קרן טוב מבפנים והפליא עם במשחק עם הולה הופ ובכלל, באנרגיות העצומות, בהתמסרות עד הסוף. קודוס לניב, זוכה התחרות 'מי ישתגע יותר בסולו של 17 שניות על השעון' שהזניק את עצמו לטרוף חושים מחושמל מאפס למאה בכלום זמן והוכיח שכוחו במותניו ואף למעלה מזה. וואו.

בסיום הערב, השתחררה אנרגיה עצומה ונהרות אדרנלין המשיכו לזרום וכך כל הצופים שדקות קודם רקדו בכיסאותיהם, זרמו לבמה ופצחו  במחול, כלומר- במסיבה מתמשכת ומסעירת חושים.