צילום- אפרת מזור

מחול-אהבה-מוות

עבודתם האחרונה של צמד היוצרים יוסי ברג ועודד גרף היא קפסולה סגורה (= גדולה מסך מרכיביה ) בת ארבע דמויות אבודות בחלל שמחפשות מחבר. במשך שעה שלמה הם מושיטים ידיים זה לזה, ובודקים חיבורים. לשווא. כל אחד נושא מטען משלו, מגיח ממקום שונה ופניו מועדות הלאה, אך לאן?

בהגדרה גסה וזחוחה משהו ניתן לפרק את הקפסולה לארבע פרסונות בימתיות ובהם ; עופרי מנטל- רקדנית חייכנית צעירה בתחילת חיפוש אחר המנוע הפנימי שלה , טל אדלר- גבר מסוקס חובב פעילות ופרטנר לכל דורש, עודד גרף- ספק יצא הרגע  מבין דפי מגזין כרומו, לא מתקמט. טוב מבפנים.

מהרגע הראשון מתחיל יוסי ברג בטרוניה מול הקהל: למה אתם שם ואני פה. או שמא היה זה להפך,בהגיון של "זעפני" שאמא שהושיבה אותו במושב האחורי.

מכאן והלאה לא תרצה להחמיץ מילה מהחשיפה שזורמת מנבכי מוחו שנמצא במצב פעלתני כמו של השפן של אנרג'ייזר. ברג הוא הילד שמסרב לגדול ולהיכנע לתפיסת עולם מגבילה. הוא המניע את שותפיו לעבודה באמצעות תנועותיו ורובדי המלל שהוא מנפק בלי פסיקים. כך גם באשר לעומק התשוקה, בחיבור המורכב בין אהבה למחול, אהבה לאהבה.  אם לדייק-  ההזדקקות למחול, הזדקקות לאהבה ורצון להבין איפה השניים מגדירים אותו. ברג הוא הפרסונה היותר מורכבת על הבמה, אניגמטי יותר ככל שהחשיפה הורבלית כביכול מקלפת אותו ממסכיו.

הכמיהה לאישוש היותו נוכח, מביאה את ברג לחתור למגע ישיר עם הקהל . פעם אחר פעם הוא מושיט יד למי מהיושבים בשורות הראשונות ומציג את עצמו: "היי, אני יוסי ". רובם מתכווצים במושב, לוחצים יד מושטת ומגיבים באמירת שמם. האם זה רגע מכונן, שבו 'הגיבור' מסרב לקבל את קונוונציית קיר הזכוכית בישירות נוגעת ללב, או שמא מהלך מחושב של קונטרול.  

כל מבוכה שעשויה להיות בג'סטה הזו וגם בכל רגע נתון אחר במהלך העבודה, מתפרקת מעצמה בשנייה, ברגע שעל פניו של ברג פוצע חיוכו הרחב, המתעתע, הממזרי, שמאחוריו מסתתרת שאלה, זן של חידה.

 לשם כך, נאספים תוצרי אשדות של חומר ורבלי סמי-ספונטני. או לא.  נדמה כי הנביעה האדירה הזו כופה את עצמה עליו, מנסה להתוות לו דרך ואגב כך, מחזקת את האנרגיה שתביא אותו בסופו של ערב מתיש לדלג דקות ארוכות על חבל בקלילות של בן 17, כאילו המופע רק מתחיל. ואיזו סבילות מרשימה יש לברג. האם המאמץ של הגוף בדרך לסף הסיבולת שלו גם מתחרה בתפוקת מילים  ממקור שכלתני? .

יש סיבה שכל הנאמר עד כה מתרכז בברג. הוא מקור האנרגיה שמאירה את שותפיו לעבודה ובתמורה מזינים אותו. שלושת רקדנים שעושים את תפקידם היטב ומטים כתף במהלך העבודה המפורקת הזו –מבחינה מבנית בלבד. כל אחד מהם מביא אנרגיות ייחודיות לו, שיחד מעשירות את הרקמה המגוונת הזו.

השפה התנועתית האופיינית לעבודות העבר של ברג וגראף כבר ביססה איזו דינמיקה טיפוסית שזורה בחוטי הומור דק. טיפול מדויק במרחב ופחות תשומת לב למאפייני מחול מבוססי ז'אנר מוגדר.

זו עבודת מחול לא יותר מאשר פרפורמנס ולא פחות מתיאטרון תנועה. לחשיבה המקורית האופיינית לעבודותיהם יש תו זיהוי חמקמק בעל מרכיבים חוזרים. כאן, נאמרת בערב , ובכמה דרכים, כי בנקודה זו בזמן מחול ואהבה, גם במובן של כמיהה- חד הם. המחול הוא צורך והגדרה קיומית. ויזכרו מילות קריאותיו לעזרה: תטייל אתי , תרפא אותי, תזיין אותי, תעריץ אותי, תגניב אותי, תאהב אותי, תמות אתי.

מחול קליל כביכול, שהוא טלטלה רבתי. וכי יש נואשות גדולה מזו בעולם?

—————————————-סוף————————————————-

הערה: למען השקיפות, אציין כי במהלך המופע חדרו לשולי הבמה בתיאטרון תמונע קבוצה של כ-15 נערות, כנראה תלמידות ממסלול מחול במוסד חינוכי כלשהו. קודם הם תפקדו  כמקהלה קולנית החוזרת אחרי כמה מילים שנאמרו על הבמה. מסיבה זו או אחרת הם קיבלו אחר כך את הבמה לעצמן. חלק התחרו בחברותיהן בהתפרכסות בפני הקהל. למען אותה שקיפות אעיד כי לא נראתה מצלמת טלוויזיה מולן. מיותר, במובן של פוגעני.