צילום– אפרת מזור

להקת פרסקו-יורם כרמי הותיקה לא מרבה להזמין כוריאוגרפים אורחים. עם זאת היא מארחת  הפעם שני יוצרים עם עבודות שונות זו מזו באופן קיצוני. הראשונה הייתה העבודה ON – – של עדי סלנט, והשנייה –  KAPOW – של אייל דדון.  בנסיבות אלה, ניתן היה לעשות היכרות מחודשת עם רקדני להקת פרסקו הנוכחית שהתמודדו עם חומרים שונים בתכלית בערב אחד והצליחו להביא לבמה מיומנויות מגוונות. נראה כי על הבמה של אולם תיאטרון המחול ענבל  קבוצה של כעשרה רקדנים מאד דינמיים היו מסוגלים לכבוש במה אף יותר גדולה. אותם הרקדנים היו צריכים עם סיום ביצוע עבודתה של סלנט,לעשות סוויץ" כדי להיכנס לראש של דדון . מה גם ש'קפאו' שעלתה במחצית השנייה של הערב, לא דמתה לעבודות של מרבית הקולגות שלו בשדה המחול הישראלי העכשווי.

עדי סלנט-  ON

בדקות הראשונות של צפייה בעבודתה של עדי סלנט, נדמה כי היא נמנעת מלהשתמש באמצעים חיצוניים מעבר לנדרש לגוף הרוקד. הרקדנים היו בתלבושות פונקציונאליות מטריקו אפור והמוסיקה שעוצבה על ידי עידן קופפרברג  נתנה רקע של סאונד ממותן בעל מהלכים מעגליים מרבית הזמן. לא משהו שמסיט את תשומת לב מהתנועה וממבנה נופי במה מתחלפים שהיו בעלי יופי רב. סלנט מצליחה להטעין את  החומרים שלה בעוצמות מבלי להתלהם ומקנה קול לגלי הדף שבאים מבפנים ומניעים רצף התרחשויות בעלי גוון משתנה. אלה מזמנים אפשרות לחבור לשורת הלכי רוח מרומזים ולעושר עצום של מבעים שנוצרים מהיכולת להתמרכז ולדייק בפרטים קטנים, באותה מידה שהיא משקיעה בבניה ופירוק של קומפוזיציות של הסצנות הקבוצתיות המלאות.

בבחירות שלה, ששומרות על אלגנטיות, יש מקום להרבה תנועה חדה, חותכת, שמשתלבת סגנונית בארכיטקטורה הגיאומטרית לא יותר ולא פחות מאשר בניואנסים שמתהווים ברגעים שבאים מרגשות ומשחררים את הגוף להיענות לאיכויות ספונטניות. אחד הרגעים מלאי ההשראה התרחש כשרקדן יחיד עמד בפינה הדרום מזרחית של הבמה ובמחווה של שליחת רוח בידיו לעבר כל השאר, הוא 'שוטח' אותם אפיים אחד אחרי השני, לתנוחת כריעה בקו אלכסוני  לפינה שמולו. סצנה קצרה  במקצב הנכון, בנשימה הפנימית המדויקת שמעידה על תפיסה אמנותית מקורית.

היו לא מעט רגעים מפתיעים, מסקרנים, ומעברים מפורטים על פני שלד הבסיס של המבנה, שהניבו מגוון ועושר שניתן לתארו במונחים של טקסטורות מדומיינות. הביצוע המתוקתק של הלהקה חשף הרבה התרחשויות בעלות אסתטיקה גבוהה לצד עומקים רגשיים. היה מרשים לראות באיזו פתיחות הרקדנים נותנים לעצמם להיסחף ולבטא מחשבות.

בשלב מאד מתקדם של הערב רקדו זוג רקדנים דואט שחלש על הבמה, שהתגלה כפנינה כוריאוגרפית. בקטע מחולי זה, שני רקדנים מהבולטים בלהקה, רקדו קרוב איש לרעהו וארגו מערכת מורכבת שקיבלה די זמן כדי שיתאפשר לה להעמיק את שלל המבעים שרחשו בקרביהם. זה היה שילוב של עצב וערגה, קירבה וזהירות. באינטימיות שנדיר לראות ונמצאת רק כשהמשתתפים  מורידים מסכות ומאפשרים לסרט שרץ ביניהם לקרות, ונותנים לנו זמן להיסחף. הישג מרשים ביותר.

* * *

אייל דדון-  Kapow

אין דבר בעולם שיכול להכין אותך לעבודתו החדשה של אייל דדון. בטרם עלה המסך. בדף הערב  כתוב שאת העריכה המוסיקלית ערך דדון בעצמו, מידע שתמיד מסקרן. בשורה השנייה נמצא שהאחראי על התלבושות הוא/הם/ The Laundry Basket.  .  לא ברור אם מדובר בסל הכביסה של דדון או בחברה שיקית לעיצוב במה שמצאה שם מתוחכם. כך או כך, לבמה עלתה קבוצת רקדנים הייתה כבר מוכרת מהעבודה הקודמת, אבל הפעם הם היו לבושים בפריטי לבוש של חברה' צעירים מהפרוג'קטס, עם בגדי ספורט שגדולים עליהם בשלוש מידות, שהושאלו מחנות 'צבא הישע' בעיירה נידחת במינסוטה. שום בגד לא ישב טוב על אף גוף. צבעי  הסטן הסינטטי המבריק של מכנסי הברמודה בסטייל הלקוח משחקני קבוצת הכדורסל המקומית מיקם מקור השראה מיבשת אחרת. היה מי שעטה בנדנה אדומה בסטייל פיראטי, רבים נצמדו לשלל כובעי מצחייה שידעו ימים טובים מאלה. וזו הייתה רק ההתחלה כפי שכבר הובן.   

כל אחד מהמשתתפים מסמן לנו בתנועות ותנוחות אי אילו סמלי תרבות פופולארית. קול בריטון עמוק וחם מדבר אלינו בקול כמו של וולט דיסני. הוא מספר לאורך המופע, בהפסות, מה הפך אותו לאייקון של סרטים מצוירים ותועפות של של שלגרים בקולנוע. הוא שהיה אביהם הרוחני של אגדות לילדים לצד גיבורי תרבות שפרחו בז'אנר גיבורי העל. אלה שהם חנונים ביום ומעופפים בין מגדלי ניו יורק ומצילים את מי שצריך בלילה. ויש הרבה כאלה. ואכן, דיסני היה אושיה עם חלומות ודמיונות שלא הכיר במגבלות. גיבורי העל שיצר, הפכו בני אלמוות.  

 הוא היטיב לחלוש על אימפריית קולנוע אדירה ולא טמן ידו באגדות מצוירות לנו ולבניינו,  ובהזדמנות זו הנחיל לנו גם ערכים חברתיים על מלא.  

בעוד הקול הקטיפתי המלטף מלווה אותנו בביטחה, רקדני פרסקו הופכים מול עיננו לחבורה פראית מדליקה. מזמן לא ראיתי קבוצת פרועים, מוטרפים משהו, שמחויבים ליוצר החזון – דדון, באופן גורף ועמוק. הם אימצו לחיקם את משנתו של דדון המצוטטת בדף הערב: "עם ההליך אנחנו מגלים כי הכוח הפנימי שיש בנו יכול לשמש גם כנשק החזק ביותר, ולפעמים אותו כוח/נשק חזק פועל גם נגדנו".

עם ההתמסרות והמחויבות באה יכולת להעניק עולם תענוגות שכולו סחרחרת מופלאה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

דדון מכשף דרך הרקדנים שביל המוביל אל עולם המורכב מסרטי ילדים מצוירים, גיבורי על הנוסקים לשחקים. עם האווירה הפורימית חסרת הרסן, כמו  בחיים, לפעמים הצחוק והדמע באים ממקום דומה. מחוות גוף חיצוניות באות מנקודה כואבת בפנים והיכולת של הקבוצה להיכנס לדמויות לעומק ברגעים מסוימים מחד ומאידך להישאב לדקת פייסטה לטינית מאידך, היא שמעניקה למחול מורכבות ועוצמה.

בתמונה האחרונה נשארת עומדת רק רקדנית אחת במרכז. לאט לאט היא צועדת לאחור, כמו נשאבת בכוח אל חלל שחור ובמקביל, התאורה הולכת ונחלשת בקצב שלה. 'קפאו' פתחה את המערכה הראשונה באינטנסיביות רבת עצמה שמתווכת בין הכאן ועכשיו  ומיוחסת לאותן דמויות צעצוע, תוצר המרצ'נדייזינג,  לעולם שקיים רק על מסך הכסף.  בסופה, היצירה מוצבה בפוזיציה מנוגדת עם החלטה דרמטורגית פחות צפויה, שבה מי שעומד אחרון במעגל, הוא האדם על כוחו ועל חולשותיו שעולמו רחוק מזה של גיבור העל. ובכך היא מותירה אמירת סיכום עוצרת נשימה ומכמירת לב.