ניהול אמנותי: דנה רוטנברג, עודד גרף, צילומי סטילס: אירה וגינדי טשליצקי

למרות הקשיים, זה עתה התקיימה המהדורה ה- 31 של  'הרמת מסך'

הקדמה

יוזמת  'הרמת מסך' נחשבת לפרויקט הדגל של משרד התרבות ועליו גאוותה. הפרויקט בא לתת במה ליוצרים שכבר יצרו כמה עבודות מחול לבמה מקצועית. דרישת סף זו באה לסנן יוצרים ללא ניסיון מוכח, ובאה לשמור על רמת ביצוע הולמת, שבעבר, עם הקמת הרמת מסך, הייתה קריטריון מרכזי לאיכות.

במשך שלושה עשורים הניהול האמנותי שכלל בחירת המשתתפים ואוצרות המסגרת, התחלף אחרי קדנציות ספורות, כדי להבטיח גיוון.  

משרד החינוך מתגאה ברשימת היוצרים  שהשתתפו בשלושת העשורים האחרונים ולא אחת מונה את אלה מביניהם שזכה להכרה מחוץ לישראל . ברשימה החלקית מאד נמצא את שמותיהם של יוסי ברג, אורי איבגי, איציק גלילי, יסמין גודר, עמנואל גת, שרון אייל, ניב שיינפלד, עידו תדמור, ענבל פינטו ועוד רבים וטובים שבזכותם הפך המחול בישראל למנוע זירוז שחולל שינוי במפת המחול והתרבות המקומית והעלה את המוניטין של המחול הישראלי מחוצה לה.

בצל הקורונה:

אין להגזים בהשפעת מגיפת הקורונה על המדינה בשנה האחרונה, שטורללה כמעט בכל רובד קיומי של אזרחיה, תוך שהמוסדות השלטוניים מתאמצים , כך נראה , להתעמר באזרחיה ולשבש מערכות חייהם באמצעות שימוש נלוז בכוח הפוליטי שברשותם, החל כמעט הרס של מערכת החינוך שחוותה תהפוכות ספק נחוצות, על ידי הטלת סגרים לא שוויוניים על  קבוצות אוכלוסיה שונות  ופגיעה כלכלית אדירה בשכבה עצומה בעיקר של עצמאים שאינם מוגנים על ידי הממסד או עושר מופלג.

כל עולם התרבות ידע ימים קשים במיוחד ועמד בסוף התור לקבל תמיכה שהיה ראוי לה. לא מעט דובר על אותם יוצרים שאיבדו את מטה לחמם, כתוצאה ממדיניות מפלה לרעה מבין כל הסקטורים.

לכן מגיעה הערכה אדירה לכל היוצרים שעשו מאמץ אדיר לשרוד בתנאים לא תנאים ובכללם כל התורמים לקיומו המרשים של 'הרמת מסך' הנוכחי..

לאור העובדה שהמסגרת לא התקיימה על הבמה, שלה הייתה מיועדת, ונאלצה כמו שאר אמנויות הבמה לשמור על ריחוק אנושי ולעבוד מול אולמות סגורים, היא נאלצה למצוא דרכים להעביר את המחול, במרה הזה, באמצעות שידורים מצולמים. מצב שבטוב שבאמצעים, אינו דומה לחוויית צפייה ללא חסמים טכניים. הרשת מאפשרת הכרות עם הייתכן במצב של ברירת מחדל אכזרית. וכך ראוי להעריך את הצפייה.

מהדורת 'מסך' 2020 לא הייתה דווקא המקום למצוא בו חדשנות והעזה במובן הטכנולוגי, או בחינת פוליטיקת גוף מקורית במיוחד. בסופו של יום, כולם התכנסו וירטואלית על במה פרונטלית מול המצלמות, וזה כולל את העבודה של קבוצת  'תנועה ציבורית' היוצאת דופן, שאפשר היה בטעות לקרוא לה עבודה תלוית מקום, מאחר והתקיימה בחוץ, ברחבה האחורית של סוזן דלל ובין עצי ההדר הצמודים לה. הקהל נכח בישיבה עם גבו למבנה והקבוצה רקדה כשפניה אליו, כמו באולם.

מאחר והעבודות ב'הרמת מסך' נוצרו בשיא תקופת הפנדמיה,  בתקופה בעלת סממנים דיסטופיים, דימיתי שאמצע הדים בתכני העבודות עצמן למצב המעורער ולא כך. מרבית העבודות היו מפויסות, א-פוליטיות, עוסקות באינדיבידואל ומביטות לעולם הפנימי. אולי זה מה שהצליח לבצר אותם מהסער שבחוץ.

ההתמודדות האמנותית גם לא חיפשה לרב תשובות בשוליים, בקצוות הגדרות השדה שנותרו, במקום שמיצר אתגור בנוסף לקיום האנושי-אישי. המיקוד בחומרים הקרובים, הניב מספר רב יחסית של עבודות מחול ישירות, אותנטיות ופתורות באופן שייצר עניין.

לך תבין.

עשר העבודות שעלו השנה הוקבצו בחמש קפסולות מסיבות שונות. הבכורות ברשת התקיימו במהלך חמישה ערבים. אלה שמות היוצרים על פי סדר העבודות : מסך 1-רוני חדש, מסך 2-אוליביה קורט מסה, תום ויינברגר, ליאור תבורי,  מסך 3- תנועה ציבורית, מסך 4- אופיר יודלביץ', אורי שפיר, מסך 5- גיל קרר, נעה שדור, אור מרין.

לעבור במה דרך עדשת המצלמה.

רבים מהקדימונים צולמו בטבע בנופים מלאי הוד, בהם יפי התנועה ויפי הרקע העתירו זה על זה מכוחם. אבל על הבמה אין אמצעי מקביל שמכפיל את עוצמת היצירה ועל כן, דווקא החסר הזה, דרש מהמבצעים והיוצרים ללכת רחוק כדי לעבור את "הבמה".

בהתחשב בצוק העתים ובציפיות שכה קשה לישבן א-פריורי, דווקא הישירות של מרבית היוצרים העניקה חוויה  שערכה האמנותי בלט בזכות המרכיבים הכי בסיסיים ובהם אישיות המבצע, הנוכחות המוחלטת ברגע, צלילות הדרך והבחירות שהראו רגישות יתר לתזמונים מהודקים.

הפעם בחרתי להתמקד בחמש יצירות בלבד שבלטו במסך הנוכחי. היה  גיל קרר שכבר הוכיח את הראש המקורי שלו בעבר ומשך תשומת לב בהחלטות האמנותיות המדודות שלו שנוקדו בהומור דקיק מהדקים. הפעם הוא מפתיע בדואט  שבו לדבריו, הוא מבקש לחזור לחוויית הריקוד הבסיסית מתוך ענווה ושמחה, לצלילי 'קונצ'רטו למנדולינה ומיתרים בדו מז'ור של ויואלדי'.

לאחר התהפוכות המסיביות שעבר המחול שבו כבר שברו לו את כל הגדרת גבולותיו, תפקידיו , והתכנסותו הכנועה תחת כנפי אופנות ותאוריות מתחלפות,  היה מרענן לראות מילים ברורות, ישירות ולא ניסוח מבית היוצר של מסות הגותיות להרשים. זו עמדה ממקום עוצמתי של מי שיודע להעז.

לשמחתי קראתי רק אחריה את הטקסט המלווה את הפרומו.  

המבצעים- גיל קרר ותום וינברגר בשורט, וטי שירט ונעולים בנעלי התעמלות,  מול החגיגיות המעודנת של ויואלדי והאופי הלא פורמלי של מצלולי המנדולינה, מצאו דרך מקורית לשחק את המוסיקה, לעגוב ולאתגר ותוך כך, לדייק עוד ועוד את משחק האהבהבים אתה, בעודם מעמיקים את הדיאלוג הביצועי החזק , המתעתע, המענג ביניהם.

*

המוסיקה  שמלווה את הפתיח ל- MARS של ליאור תבורי הולמת את שם היצירה ואולי משם, מהחלל, באה האנרגיה העסיסית של ארבעת הגברים המבצעים את עבודתו של תבורי כדבוקה ביחידה קרבית. אבל המבטים שהם מישירים למצלמה אומרים משהו אחרים ומעידים על העונג שבתנועה, בדיוק המפעים, בכושר המשוחרר ממאמץ.

תבורי כבר הראה שיש לו דרך משלו להגיד את מה שהוא רוצה. הוא מהיוצרים שיש מאחריהם הרבה יותר ממה שהם משחררים לקדמת הבמה ובדרכו, הוא משתמש במרכיבים צורניים קלידוסקופים ( גם בעזרת מצלמת רחף?) של שרשור מצבים גיאומטריים  מתחלפים והוא לא ממצמץ בדרך. יש שיגידו שהתפיסה האסתטית פשטנית.  התחכום והמורכבות נמצאים באופן שהוא מחבר מעברים בלי להתעכב, באופן שהוא שולט במיקוד המבטים המתחלפים  והעניין בעבודה הוא קודם לכל באנרגיות, בישירות הפיסית – חומר שלא מצוי באופן דומה בהרבה עבודות בני דורו-  ללא התנצלות.

*

דואט נוסף שאי אפשר להתעלם מהאיכויות הייחודיות שלו הוא של תום וינברגר שמבצע אותו עם מתן דסקל ושמו The most fascinating problem in the world"- ". את העבודה מלווה פסקול  עם קטעי טקסט מהרצאה של הפילוסוף אלן ווטס, טכסט שגם הרקדנים מצטטים לפרקים בעצמם.  

כדוגמא הוא מביא קטע קצר שיכול היה להיות מצוטט מתאום של 'מחכים לגודו', אבל פיסת הסוריאליזם הזו היא של ווטס. 

עץ תפוחים. מגוחך.
סליחה טעינו. מי אני. סימפטום.
לב. הולך. מאוד מצחיק. במערב. איפשהוא.
בתוך הראש. יוהו. הגענו.
מי אתה חושב שאתה?

מתוך הפתלתלות של המילים הנשמעות לאורך העבודה, יוצאת דווקא ישירות  שמתהווה אחרי ניסיון לשדר מתח וסקרנות .  השימוש בסאונד ועבודת המצלמה מאד נכונים ליצירה והם שאף מרבדים אותה באופן נבון. ככלל, זו עבודה מאד מרשימה, מעובדת שמדייקת בפרטי תנועה המשולבים באמצעי התמיכה באופן בולט מהרגיל.

*

 אופיר יודלביץ הוא היוצר של הדואט  'סימולצית מאבק'  אותו הוא מבצע עם הרקדנית המרשימה כרם שמי . סימולציית המאבק שבבסיס העבודה מנצלת אתת הכישורים הסומטיים המפותחים, לכאורה, כתוצאה מהתמקדותם בתורות לחימה שונות. יודלביץ' , רקדן וקפואריסט ואילו כרם רקדנית שהתמחתה בקונג פו.

 מטבע הדברים השניים הציגו מיומנויות ספציפיות הכרוכות בהתמחותם מחוץ לבמת המחול בעודם מבצעים כוריאוגרפיה שלא באמת התכוונה לעסוק רק באמנויות לחימה, אלא להביא אמירה ברבדים נוספים.

תמיכה טובה מאד באה מכיוונה של המוסיקאית מאיה פרי, ששרה וניגנה לייב על הבמה חומר מקורי וכן תשומת לב, יחסית, די נדירה בערב זה, לסט, לבמה העוטפת את חלל ההתרחשות, שלא רק רואים אותו, אלא גם מתייחסים אליו ונותנים לו תפקיד.

קיר נייר לבן משמש כקיר אחורי. בסימולציית 'קרב' מעודנת, שולפת כרם חרב מסוגננת ודוקרת את אופיר והקיר נמלא בכמות אדירה של 'דם' המותז לכל אורכו ומרגע זה, משמש  תזכורת שאין להתעלם ממנה. העבודה בנויה ממספר פרקים כשלכל אחד שם בעל משמעות. אחד מאלה המסיימים את הרצף נקרא break dance, והוא מעלה סצנה שהופכת את המאבק לפארסה ובו כל אחד מהרקדנים שובר לוחות עץ על ראשו וגופו של חברו, או 'קואליציה' שמורכבת מחיבור שני הראשים שלהם בתצוגת קונטקט מרהיבה מלאת דמיון.

*

העבודה של קבוצת 'תנועה ציבורית', הקיימת כבר עשור ומחצה, מנוהלת על ידי דנה יהלומי שהייתה בין מקימיה.

 מה שמיחד את 'הציבורית' הוא המחויבות לנושאים חברתיים וקיימות של המרחב הציבורי והיא לוקחת את תפקידה כשליחות. ברצינות.

 תפיסה זו לא מאד מצויה בתחום המחול ואם מחפשים אותה על הבמה, כדאי לפנות לתיאטרון  בעיקר ששם קל למלל מסרים ברורים.

עם זאת, המחול של 'התנועה הציבורית' גדוש במסרים רבים וחשובים שבהם גם המחויבות מקבלת צורה. צורה של תרגילי סדר דקדקניים המלווים הסיסמאות קליטות, בעוד תשעת המשתתפים לבושים במדים לבנים. לגברים מכנסיים מחויטות ולנשים ( ושתי  הילדות) חצאיות  בגיזרת A באורך מעל הברך.כמובן שברוח זו גם אחזקת הגוף.

הבחירה בתנועה המדמה התנהלות אנשי צבא מגויסים נתפסת היום כאנכרוניסטית, נוסטלגית אולי. ומאידך  עולה חיוך למראה החן המוכר של תרגילי ת'ס, שבדורי, גרמו לבני כל הגילאים להצטופף על המדרכות כדי להתענג על מצעדים צבאיים ומפגנים ציבוריים שהיו משיאי הבידור של ילדותי.

אני מצרפת חלק מה'אני מאמין' של התנועה. ראו הוזהרתם:

"' בעקבות המגפה בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, נדרשנו להגדיר מחדש את תפקידו של המרחב הציבורי. מזה שנה שהמדינה מחליטה עבורנו מתי מותר להיות יחד ולמי מסוכן להתקרב. כאזרחים, אנחנו מחויבים להפנים הגבלה של תנועה, ולקחת אחריות על שלום הציבור.

בימים בהם המגע אסור… תשעה פרפורמרים.. מבצעים.. כוריאוגרפיות השייכות למרחב הציבורי. מתוך תחושת המשבר…הקבוצה ממפה ומתרגלת את הפוטנציאל האזרחי של סולידריות, התנגדות וחמלה."

יש מצב שהרכיבה על משבר הקורונה, תהפוך ללא רלוונטית "ולקיחת אחריות על שלום הציבור" תיתפס כהגזמה כשרכבת החיסונים דוהרת. השאלה אם התמימות בבסיס ה'תנועה' היא אותנטית או מפוברקת, פתוחה לכל.

.