צילום : אסקף

בדף לתקשורת נמסר כי ב"פלייבק" מעתיק אוהד נהרין את זירת היצירה שלו מבמות המחול המרכזיות לסביבה תיאטרלית קומפקטית ואינטימית". יש לקוות שהכרזה זו מוקדמת ומדובר ב"העתקת הפעילות" כאירוע חריג. זאת משום שכוחותיו היצירתיים של נהרין בתחום המחול, ליוו אותנו ועינגו אותנו מימי 'פה דה פפסי' ועד כה באמצעות כישוריו וכישרונותיו הייחודים שמוקדו למקום היצירתי הנכון.

באשר לנראות

ערב זה הוא פיתוח של ערב קברטי שבו אוהד נהרין שר טכסטים שחלקם בוצעו כחלק מעבודות מחול שלו בעבר. גם אז הוא הלחין בעצמו את השירים שכתב וניגן בגיטרה חשמלית. זהו אולי בלון ניסוי בכוונה לתקשר עם קהל חדש וישן , תוך עיבוי אישיותו הבימתית  בעיקר עבור דור שלא ראה את עבודות המחול שלו, אך הכיר את המוניטין שלו ככוריאוגרף.  

כבר שמענו את קולו העמוק, ראינו את האופן שבו הוא מרצין פנים, מרוכז פנימה ואם חיוך מתגנב בדרך, הוא שומר בזמן הביצוע שלא יתרחב מדי, כדי לא להראות זחוח . עם חיוך ובלי, עם טכסטים שנונים ועם שנונים פחות, נהרין תמיד ידע להחזיק במה ולפזר סביבו ברדיוס גדול טונות של כריזמה. כל ביצוע שלו מגיע ללא ספק מהקרביים ונלקח ברצינות. כך קודם כל במחול. עשייה כלאחר יד, אינה חלק מהלקסיקון.

מניסיון ארוך טווח, נהרין הרוקיסט, הבלדיסט והפופיסט יודע לנווט את קהלו על האצבע הקטנה.

הוא עולה על הבמה באולם ירושלמי, נעמד בפיסוק יציב, עושה פאוזה אפקטיבית, סוקר את הקהל שיושב באולם המואר למחצה.  תופס ידית שתלויה עד פיו, מושך ומפעיל קול נפץ אלקטרוני. מבצע אלתורי תנועה חינניים שמצביעים על גמישות כובשת , מוכרת מאזור הנוחות שלו. הוא  מפעיל כמה מערכות תמיכה והכול מוכן.

נהרין לא נזקק למלבושים הדורים. כמו בכל יום, הוא לבוש בבגדים, בסגנון מושבניקי האהוב עליו; נעלי טיולים ( אולי סלומון), מכנסי דגמ'ח, חולצה ששוליה בחוץ. אין ספק, כולו מפיץ נינוחות יחד עם אדרנלין בעודו מדגמן פרסונה אלפא-מנית.    

אבל הוא, הגיטרה והמיקרופון. משהו חסר כדי להצדיק את התואר מופע קברטי. והנה שתי רקדניות עבר של 'בת-שבע '- אייר אלעזרא ויערה מוזס- מהטובות שהיו בזמנן, מצטרפות. לא בתלבושת שעיצובה מתחבר לתפיסה אסתטית שיש לה איזה חיבור למלבושיו, אלא בבגדי הופעה קוקטיים בשחור קצרצר, שעוצבו על יד ארי נקמורה- רקדנית בת שבע ורעייתו של נהרין – שמזה כמה עונות מעצבת תלבושות ללהקה. כל אחת משתי המלוות מתיישבת על שרפרף גבוה. רגליה החשופות עטויות גרבי רשת סוגסטיביות והן יושבות בהצלבת ירכיים בסימטרית ראי. מאחור.

מראה השלישייה של "להקת נהרין והמלוות" לא בא בטוב. שתי הרקדניות היו בלהקה זמן לא מבוטל והעריצו אותו. למרות זאת ובהקשר הזה, אופן הנכחתם מדגיש ריבוד מעמדי חריף. נהרין לא פופ סטאר. הוא כנראה גם לא בדרך לשם. אך ההעמדה שידרה התנשאות.

חלק מהזמן הן ישבו בשקט והקשיבו לבוס שר תוך נענוע ראש קצבי (אייר) לעתים הוסיפו ליוו קולי בעוצמות משתנות ומעת לעת הן קיבלו זמן שירה לעצמן. גם אז, רב הזמן הן היו מאחוריו.

בהמשך, הן זכו בתפקיד בעל נוכחות שכלל תנועה וכמפעילות קהל כחלק מסשן בעל מרכיבים מניפולטיביים, ושם זכו לנראות וזמן במה כשנהרין לקח כמה צעדים אחורה, לזמן קצוב.

'פלייבק' כלל עוד הזדמנויות להפעיל את הקהל. הפעלות בנוסח דומה להפליא היה אחד המרכיבים שחזר ביותר מעבודת מחול אחת, וכנראה הרווה את נהרין נחת.

מדובר בהפעלה של הקהל שמוכרת מעבודות מחול במהלך השנים שמבוססות על שעשוע של "קומו, תעשו ככה, תעשו אחרת. ועכשיו תתיישבו בסדר שאני קובע". לדוגמא: "מי שהגיע להופעה באופניים, יכול עכשיו לשבת". מאחר ומדובר במפעיל שמודע למהלך המתקרב, ואילו הקהל משתף הפעולה נמצא בטריטוריה זרה, יש כאן אלמנט של שעשוע על חשבון אחרים.  לא שונה מיחסי מטיף וקהילה. רב הקהל שיתף פעולה בצהלה, מעטים לא התעלפו משעשועי המפעיל וחשו שהחזירו אותם לגן הילדים.

ומה נשמע

שיריו המולחנים שלל נהרין, היו חטיבה הבנויה לא מעט על חומרים אישיים מא, לכאורה, והכילו התחכמויות לרוב, גם ברמה ורבלית. פה ושם בלט חוסר תואם בין ביצוע השיר שנעשה בקול נמוך, אינטימי ואיטי שפונה בגוף שלישי לדמות נשית כמו בשיר בו הוא רואה את האישה כ"מלכה של עצמה..שפחה של עצמה" וממשיך לתאר את אהבתו העמוקה, בשפה גבוהה, אם כי הוא ממשי : " אם תשתיני מפחד אאסוף את מימייך בחופני" .

שיר זה הוא חלק מטכסטים שבהם נהרין משורר על  הפרשות שונות ועל יחסי מין. ב'שיר הבום' לדוגמא, שהוא שיר הומוריסטי שמוקדש לרשימת  שמות נשים עמן קיים ( בשיר) יחסי מין : " גם ביום וגם בלילה –בום וכך הוא עובר על כל הרשימה הארוכה ומסביר את אופי המפגש ב'בום' או 'בום בום'. את האופי ההומוריסטי של ההגזמה הפראית הזו, שר נהרין בטון והבעת פנים הראויים להגיגים פילוסופיים. ובדוגמא אחרונה; באחד משני שירי ההדרן קובל המשורר על אי הצדק הכרוך בסיטואציה כנראה מוכרת : "כשאתה גומר קצת יותר מהר ממנה..", כדרמה.

בשיר ההדרן אחד מתוך שניים מתוכננים תורם נהרין הבחנה בנושא מוכר: " למה ילדים דתיים מפחדים מכלבים.." לטעמי האישי זו בחירת נושא נמוכה במיוחד, משום שנהרין לא מתייחס אליה כדבר מה שיש לו עניין לומר עליו משהו באמת, אלא מותיר אותו באוויר כפרפראזה על אמירה שיוחסה ליהודים בארצות הגולה, דוגמא לאמירה גזענית.    

מה שהוגדר כמופע יחיד, או  יחיד פלוס 2, נמצא כמורכב מעבר לכך. עיון בדף התוכניה מפרט את שמות אלה שתרמו מכישרונם ויכולותיהם והביאו לפן המוסיקלי שכבות עושר ועומק שהרימו את הערב ובזכותם, גרמו לנהרין להראות יותר טוב.

בנדיבות הוא נותן קרדיט לכל אחד מהם ואצטט חלק ספציפי: "פלייבק: גיא גרבר, יונתן אופנהיים, אהד פישוף, עברי לידר.  קולון: קרוליו בוסרד, גיא גרבר, גילי נבות, אהד פישוף. סאונד: דודי גל, עריכה ומסטרינג: בניה רכס.

זה שנהרין מוכשר, לא צריך להוכיח. קהילת המחול הבינלאומית מכירה בכך שבאמתחתו יצירות מחול עוצמתיות. במסגרתם הוא מרשים לא אחת עם אינסטינקטים קורפוראלים מחודדים, חוש תזמון טוב, רגישות לניואנסים ויכולת לגעת בנושאים שבמחלוקת באופן לא פשטני. אלה הם חלק ממקורות כוחו האמנותי והמחול ככלי לא- ורבלי משרת אותו היטב. ב'פלייבק' היכולת הזו חסרה. נראה שמסננות התחכום שאמורות להפריד בין המוץ וביטוי אמנותי שאינו מתחכם ומתיילד, לא עבדו עד הסוף.