רננה רז ועופר עמרם- 'אוב'

 

תאטרון מחול בהשראת המחזה 'הדיבוק' (1914) של ש. אנ-סקי, הוצג במסגרת 'חשיפה בינלאומית', ינואר 09

יוצרים: רננה רז, עופר עמרם

צילום:ג'ראר אלון

אורה ברפמן

 

על הבמה הקטנה באולם 'ענבל' במתחם סוזן דלל עלתה הפקה מרשימה מאין כמותה ובכל מובן. יצירת מופת מינורית, מעשה מרכבה אמנותי ומרובד ביותר שראוי לתשומת לב מיוחדת ולהוקרה בראש חוצות.

 

'אוב', על פי 'הדיבוק' של אנסקי הוא היבריד שנופל בין הגדרות רווחות של תאטרון מחול/ תאטרון תנועה/ מחול תאטרלי או דרמה ללא מילים, תוצאה של שיתוף פעולה בין רננה רז, כוריאוגרפית- רקדנית ואף שחקנית מוכשרת לבין עופר עמרם – מחזאי ובמאי בעל זכויות. צלע שלישית בהפקה היא המוסיקה המקורית של רלי מרגלית,  המבוצעת על הבמה.

'אוב', נאמר, הוא הכלי באמצעותו יכולות נשמות המתים לתקשר עם נשמות החיים. המרחב הוירטואלי בו מתקיים מפגש הנשמות הוא אותו מרחב שמנסה לגשר בין העולם הקונקרטי לספירות שקיימות רק בתפיסת עולם אמונית- מיסטית. במרחב הזה מתקיימת תנועה מעגלית קונצנטרית  בין זוג האוהבים חנן ולאה שלא יכולים לממש את ההשתוקקות והאהבה, אלא רק לרדוף אחריה, או להרדף על ידה .

ההפקה נוצרה בעקבות הזמנה של 'הבימה' לפסטיבל ישראל 2008 וקהל היעד שלה המקורי היה חוג שוחרי תאטרון. אין אולי צורך להזכיר כי 'הבימה' בנתה את מסד המוניטין שלה על 'הדיבוק' ואת לאה כזכור לכל, גילמה במקור- במבטא רוסי כבד ובדרמטיות יתרה- אגדת התאטרון חנה רובינא.

ה'דיבוק' המחולי הראשון שהוצג בארץ היה של מוריס ביז'אר זצ'ל,  בביצוע להקתו , בפסטיבל ישראל לפני כעשרים שנה.

 

רז ועמרם בנו הפקה מצטנעת המיועדת לצפייה אינטימית שבה כל אמצעי הבמה צנועים במפגיע, מאולתרים כביכול, כך המסך האחורי הוא סדין מקומט ומעט מהוה שמהווה רקע לצלליות כשנדרש, או מסך להקרנת דימויים בוידאו של יונתן צור שהיטיב לקלוע לפשטות וראשוניות שהם לב אופיה של ההפקה.

זוג הגיבורים החוצים שוב ושוב את הגבול בין העולם הנשגב, הספירות העליונות בהם מרחפות הנשמות לבין העולם שמתחת כאילו היו רחובות שכנים. את המעברים מסמנים השנים בחילופי תלבושות בין הלבוש היומיומי, החולי, העכשווי ולבין בגדי החג המהוהים משהו- שמלת כלולות לבנה וזוג צמות על החזה ללאה ומלבוש דמוי חליפה לנשמת חנן, החתן.

לרב השניים לא טורחים ללבוש ממש את התלבושת, אלא להסתפק בהשחלת שרוול או תלית הפריט על הגוף, כאילו הריצה, הרדיפה האובססיבית לא מותירה זמן להקפיד על זוטות חיצוניות שכאלה.

אופציה נוספת לקריאת מערכות היחסים בין השניים הוא לראות במעבר בין לבישת בגדי חג הממקמים אותם בזמן ובתרבות ספציפיים לבין הסרתם וחזרה לבגדי החולין, כאקט המסמן מעבר בין התבוננות בעלילה עצמה ובין התבוננות של שני מבצעים מבחוץ על הדמויות שאותן הם מגלמים.

 

שתי הדמויות המדלגות בין העולמות נזקקות זו לזו כדי להגדיר את עצמן, עד שהן נטמעות זו בזו וזהותם נמהלת בין המשלבים המגדריים, בין הבנאלי לנשגב, בין הזמן הנוכחי לשעת עבר, בין הרוחני לייצרי, בין החולשה לכח, מרכיבים נזילים שכל אחד מהם מרבד את היצירה בנדבך נוסף, מפצה, מהנה ומעשיר.

רננה רז מביאה לבמה עדינות ורגישות לצד נחישות והרבה עוצמה ובן זוגה, עופר עמרם- גבוה, גמלוני במקצת, משמש לה פרטנר נפלא ושותף המביא לבמה איכויות אישיותיות משלו.

 

השאלה אם 'אוב' הוא תאטרון תנועה או מחול ללא מחול, לא ממש העסיקה אותי במקרה זה.  בעיני ההישג החשוב של השניים טמון ביכולת להתמודד עם חומר נרטיבי בעל בסיס תרבותי כה זר לנו, וביכולת להנכיח את הרלוונטיות הדרמטית שלו באמצעות שזירת מספר שפות תנועה שונות בתכלית.

לבד מהגלים והזרמים הפנימיים  המסמנים את דינמיקת היחסים המתהווה על הבמה, השכילו השניים לבנות מהלך דרמטי מתמשך לאורך המופע שהוא גירסה ייחודית ומקורית. מהלך שסוגר את העלילה בקתרסיס סוחף.      

[ad]