צילום: באדיבות יח'צ
בשנים האחרונות מתנהלת פעילות מואצת של רקדנים, יוצרים ומורים מישראל ברחבי אירופה שמקיימים קשרים הדדיים בינם לבין קהילות מחול גדולות כקטנות, מרכזיות ופריפריאליות, שמזינות זו את זו.
בימים אלה מתקיימת מסגרת בפורמט של מיני-פסטיבל בסוזן דלל תחת הכותרת: סיפור ליטאי ובו מתארחות מספר קבוצות שעניינן שילוב של מחול ומוסיקה.
הלהקה הראשונה שפתחה את אירועי המסגרת היא להקת מחול שייקו ( Seiko Dance Company ) שפועל מזה כמה שנים בעיר נמל קטנה בשם קלאיפדה ( Klaipeda) על חוף הים הבלטי , בניהולה של אגנייה שייקו. הכוריאוגרפית קבלה השראה מ'ארבע העונות' של ויואלדי בעיבוד לרביעית צ'לנים. המוסיקה המקורית עובדה כדי לשוות ליצירה הקאנונית מעטה של 'חדשנות' שיהלום את הגישה הכוריאוגרפית השואבה ממספר סגנונות עבר וגישות בנות זמננו. 
ארבעת הנגנים הוצבו על כסאות כשסביבם יושבים עשרות צופים שהותירו הרבה מקומות ריקים באולם על חשבון ציפוף הבמה, כך שארבעת הרקדנים, נאלצו להסתדר במרווחים הלא ממש נדיבים שנותרו עבורם.
הרקדנים, שמנו בחור ובחורה ושני רקדנים מבוגרים יותר הדגישו את ניסיונם ויכולותיהם של שני המבצעים המנוסים בעוד הרקדן הצעיר מנסה להשתלב וזה לא בא לו בנקל. הבחורה היחידה בחבורה הייתה יוצאת דופן ונדמה שנותרה למלא את תפקידה בעזרת כישרונה לאלתר, אלא שאלתור בעל משמעות לא היה במסגרת חוזקותיה.
שייקו לא שמרה על מהלכים סגנוניים רצופים ומובחנים, אלא זיפזפה כמגששת באפילה בין שלל האופציות שלרשותה וכך איבדה סכוי לדרך רהוטה ונאלצה להסתפק בעבודה מאומצת יתר על המידה שהניבה תוצר אפוי למחצה.
למחרת ב- 24/05 , העלתה הכוריאוגרפית Birute Letukaite, מנהלת להקת אאורה ( AURA) , עבודה בהחלט מעניינת בשם Game Changer , שבוצעה על ידי עשרה רקדנים יצירתיים שנבחרו בקפידה. כל אחד מהם בא ממדינה אחרת, נראה אחרת והביא לבמה אישיות ייחודית מעניינת ודינמיקה שונה.
היצירה נשענת על סבטקסט מורכב וחומרים חזותיים מענגים במיוחד. התמונה הראשונה נפתחת עם מקבץ דמויות לבושות באופן שמשבש לגמרי את קווי מתאר הגוף, הראש והפנים. התלבושת הפיסולית מורכבת מנפחים גיאומטריים בשחור לבן, ייחודיים לכל דמות ודמות, שעוצבו בטוב טעם על ידי גודא קוסטר – Guda Koster, אמנית הולנדית שעיקר עיסוקה בבניית מיצבים ולא עיצוב תלבושות. זו אולי הסיבה שהיא הצליחה ליצור משהו מאד לא שיגרתי, מעט מסתורי ומאד סוריאליסטי. כאמור כל התלבושות ייחודיות ושונות בפרטיהן אך הן תורמות בשפה עיצובית ברורה, לביטוי נרטיב סגנוני ותוכני שמתגלה בהמשך.
הדמויות מוצבות בחלל ואפשר לדמיין שהן אולי מצביעות לעבר סט כלי שחמט, שהוזמנו לנשף אצל אליס בארץ הפלאות, למשל. עיצובן מושפע ממספר מקורות ובהם האסתטיקה שמוצאים בזרמים בארכיטקטורה של שנות העשרים והשלושים במאה הקודמת, בהשפעת תנועת ה'ארט דקו ' ולא מן הנמנע שיש גם לבלט הטריאדי (1922) של אוסקר שלמר תרומה לביטוי העיצובי . שלמר חקר תיאטרון תנועה חדש, אחר, ואף שיחק לא מעט עם הרעיון לשנות את מבנה הגוף הפרפורמטיבי באמצעות אביזרים ותלבושות, כדי להגיע לתנועה יותר מופשטת שנשענת על שינוי החזות שלה. הגיאומטריה התלת- ממדית שמציעה קוסטר היא תוצר של הנרטיב הנושאי לא פחות מהסיפור העיצובי שמתמקד בהשפעת המגבלות והנתק מחרות הגוף והנפש במצבים שלטוניים מסוימים.
עוד אשליה בימתית הצטרפה לחיזוק הרעיון המרכזי. כאשר הרקדנים בתלבושות הנאות- אך מגבילות תנועה – ניצבים זקופים ומתחילים לנוע בצעדים זעירים וזריזים, כשכפות רגליהם אינן נראות לעין. הגוף מתקדם אך נדמה כאילו הוא שט ולא נוגע בקרקע. מחזה סוריאליסטי שובה לב. הטריק הבימתי הזה הפך ויראלי בשלל להקות ריקודי לבמה של להקות לאומיות במזרח אירופה.*
*[לנו זכורים מופעי מזובשה הפולנית, לפני שנות דור, כמה להקות גרוזיניות עם טכניקה מרהיבה ועוד. למיטב ידיעתי, הראשון שהשתמש בטכניקה הזו גם בריקודי בנות ענוגות וגם בתמונות קרב של הקוזאקים, היה איגור מוייסייב ( רוסיה) במחצית המאה הקודמת. מוייסייב היה כוריאוגרף יהודי שהוביל במשך שנים את לה קת הפולקלור האולטימטיבית שלו. הוא נפטר בגיל 101 ב-2007 ולהקתו עדיין חיה ובועטת].
החלק הראשון של 'גיים צ'נג'ר' , הוא ללא ספק מרשים ומורכב ממצע תרבותי מרובד ואף נהנה משימוש מושכל בחלל, מיחסים מגוונים בין תנועה וקפיאה ומטפל באופן מקורי בנושאו המרכזי- דיכוי. דיכוי הוא בניגוד לטבע האנושי, טוענת היוצרת, ובחלוף הזמן, הדיכוי יוביל להתקוממות ולהתנגדות. בהמשך לקו מחשבה זו, חלקו השני של המחול עוסק בהשתחררות מכבלים, באמצעות תנועה כמעט ברמה מילולית, נאיבית ופשטנית משהו, כאשר הרקדנים עוברים ממסגרות מדודות ומדויקות לריקוד חופשי, כלומר, ריקוד פורק עול משוחרר. משוחרר ומשחרר, לשיטתה. הבמה הופכת צבעונית, הבגדים המסוגננים מוחלפים בלבוש חולין נוח והבמה חוגגת באמצעות קפיצות ראוותניות וצחוק משוחרר ושולחת מסר של תקווה. האופטימיות והפתרונות הפשוטים לסוגיות מורכבות, לא ממש משנים עולם ודרכיו, לפחות לא במציאות.
מבחינה בימתית, המערכה השנייה על כל שמחת החיים וה'רקוד ככל יכולתך' הופך לסשן של אלתורים (כביכול, או שלא) וככל שהתמונה מתמשכת, כך היא מעניינת פחות ופחות. וכך היא מאבדת סיכוי להיות ברת משקל סגולי דומה למערכה הראשונה- לא מבחינה חזותית ולא מבחינה קונטקסטואלית-. מאופן מפתיע, זה לא מפריע ללהקה מלהצטייר כחבורה צעירה, מוכשרת ומאד חיננית. העבודה תרמה לא מעט להשאיר רושם חיובי של המחול הליטאי, כך שהרעיון לקיים את המיני-פסטיבל הליטאי הביא לחשיפה מבורכת של עוד פינה משדה המחול בעבר לגבולנו.