צילום: באדיבות יח'צ
בסוזן דלל חוגגים מסגרת מחול חדשה- קנדאנס, הלחם של קנדה ודאנס וכך הגיעו לארץ שלש להקות מקנדה. את מסגרת המחול פתחה להקת 'Ballet B.C.' מוונקובר, (שבבריטיש קולומביה), שהעלתה בערב שלש עבודות של שלושה כוריאוגרפים: מדהי ולרסקי ( Medhi Walerski), אמילי מולנאר (Emily Mulnar) וכריסטל פייט (Crystal Pite) .
השם Petite Ceremonie ('טכס קטן' ) שבחר ולרסקי ליצירתו מ-2011 מהדהד חזק את 'Petite Mort' ( מוות קטן' ובהשאלה –פורקן) יצירתו הקאנונית של יירי קיליאן (Jiri Kylian ), ללהקתו ד'אז NDT, אותה להקה שאליה הצטרף בצעירותו ולרסקי ובה נשאר עשר שנים.
בעבודתו של ולרסקי יש כמה וכמה מרכיבים טכסיים, לא כל כך ברוח, אלא בשלל התצורות (הקונפיגורציות). והיא גדושה עד גדותיה באסתטיקה ממושטרת ובלקסיקון שמזכיר בתמונות רבות תנועות ידיים סמפוריות שהן אינטרפרטציה בתפוצה גדולה של עידן פוסט-זריחתה של באוש, באותם ימים רחוקים. 
הרקדנים מבצעים לעתים קרובות מהלכים אוניפורמיים בנינוחות רבה בעלת נוכחות חסרת סיכון שיוצרת מכובדות שמרנית. בפעם הראשונה שמהדי ולרסקי חצה את תוואי גבולות הסגנון שהוא עצמו קיבע והכניס לבמה רקדן מדקלם טכסט ולידו עוקב צמוד מי שמקליט את דבריו עם מיקרופון על מוט ארוך – כמו בצילום לסרט. גיחה סגנונית זו לא הותירה הד רגע אחריו, כשהמחול חזר ל'מודוס אופרנדי' שלו הקודם.
כן היו בערב פיסות ריקוד קצרות ומהנות כמו סולו של רקדנית מצוינת ארוכת רגלים, או כמה דואטים קצרים שהיה בהם גם שאר רוח, אך לא קיבלו די מקום.
עם זאת, הרי גם אותם טכסים פנימיים מרובים ומגוונים של התקבצויות ופיזור של התפרשות במרחב, האוניסנו שאולי נשען על מבנים לא מאד מורכבים, אך זכה להיות פתרון אסתטי, מרובה של סדרות תנועות ידיים וזרועות ובעוד מאפיינים. השימוש בעיצוב הבמה והתלבושות בשחור לבן וקוביות עץ לבנות מתנייעות ששימשו מעת לעת לישיבה, נראו טוב על הבמה הלבנה וחיזקו את הדגשים על אסתטיקה ורספקטבילות.
אך בסופו של דבר, ' Petite Ceremonie ' שנמנעה מאתגרים של ממש לא ערערה את זרם אמצע הדרך הבטוחה – המיינסטרים- שאמנם יש לו קהל, אך לא הרבה ערך מוסף.
את העבודה השנייה – To This Day ('עד היום', ב. 2018 ) יצרה אמילי מולנר,'(Emili Mulnar) המנהלת האמנותית של הלהקה הותיקה לליווי מוסיקלי של ג'אז ובלוז. וזו הייתה הפתעה. לא הטעם הטוב של הכוריאוגרפית, אלא יכולת הרקדנים להראות הרבה צדדים חדשים שלא הייתה להם הזדמנות לחשוף ולו ברמז בעבודה הקודמת.
נדמה שבכולם דבקה חיוניות ורוח של שחרור. האווירה התחממה מהתענגות הגוף על ההזדמנות להגיב גם מתוך שכבות עומק בפנים ולהתחבר לרוחם של השירים והנעימות שובי הלב. הרקדנים הגברים הגיבו באופן מיומן ומורכב בהרבה –אמנם לא כולם, אבל רובם- מאשר בנות הלהקה שנדמה כאילו לא התנסו ולא הפנימו עבודה יותר חופשית ומשחררת מעצורים שנדרשת לביצוע היצירה. אולי כי בנות הלהקה ששמה דגש על טכניקה בלטית, לא נחשפו להזדמנויות להתנסות במחול אחר חוץ מהמחול העכשווי המייינסטרימי שמוזן בטכניקה של בלט שאותו הכירו בעבודה מול מראה. קשה לקום בבוקר ולהיות קול. עד כדי כך, שעדיף היה בלעדיהן.
את הטון הביצועי המשכנע ביותר נתן רקדן סולו ראשון שהיה בעל יכולות מצוינות. הוא עלה לבוש בג'ינס וחולצת כותונת אדומה קצרת שרוולים, וישב על לבו של הגרוב הנכון, על הסינקופות החושניות שלו והחלקלקות הפתלתלה שהביאו כלי הנשיפה.
הבחור הזה קבע את הרף והשאר הצטרכו להילחם על מקום סביב הרף המאתגר. כמה מחבריו התקרבו לשם ועבדו יחד ולחוד נהדר. הבנות שמצאו עצמן מחוץ לאזור הנוחות שלהם, מן הסתם השתדלו, אבל ללא הועיל.
בסך הכול הייתה זו עבודה שהייתה רוויה כישרון וחן מפולפל.
הערב הסתיים בעבודה שלה חיכו רבים, של הכוריאוגרפית הקנדית כריסטל פייט ( Chrystal Pite ) שמשתייכת ליוצרים שהפכו מוכרים גם מחוץ לארצם. היא רקדה ויצרה עבור להקות נחשבות שונות מחוץ לקנדה, בעיקר באירופה ומבין שלושת היוצרים בערב זה, פייט היא אולי היוצרת היותר מחוברת לשדה המחול העכשווי האירופאי בעל המוניטין . יש לה יד בטוחה ומיומנת בארגון מבנה יציב ופיתוח מהלכים מתפתחים של קומפוזיציות ובניית סצנות מפרגמנטים של נופים פנימיים תוך מבט רגיש ליופי ולחמלה אנושית.
העבודה נפתחת וננעלת באותה סצנה שבה דמות קודרת עומדת על רקע פתיתים לבנים מוארים נופלים באיטיות מלמעלה ומתאספים לאורך הערב ליד גב הבמה. למען האמת, פתיתים לבנים ולעיתים אדומים הם מחזה הרבה יותר מדי מוכר בעשורים האחרונים, מה שהפך אותו לקלישאה עיצובית נפוצה. ולמרות זאת, נותרה מאד אפקטיבית. מסיבה לא ברורה, 'השלג' הנוחת לאט העניק וחיזק תחושה של נוכחות נוף קודרת , חורפית, ספוגה בגעגועים ואכזבות ותמונות הנוף הרגשי והפיסי חברו לאחת שנגעה.