צילום: באדיבות יח'צ
ביקורה של 'להקת ויין מקגרגור' הוא אירוע משמח, משום שעבר יותר מדי זמן מאז ביקרה להקתו בארץ, ליתר דיוק, להקתו הקודמת- 'ראנדום דאנס' שבמסגרתה יצר לפני עשור את העבודה Entity. מאז הקים את 'ראנדום דאנס', המריאה הקריירה שלו והרחיקה עוף. היום הצלחתו מגובה באותות ופרסים ובתנאי עבודה ראויים לקנאה. שמה החדש של להקתו: 'להקת וויין מקגרגור'. נקי וחד משמעי.
עוד לפני שנרקד צעד מחול אחד על הבמה …
על הבמה הרחבה של המשכן נגלה סט בן שלושה חלקים של מסכי הקרנה רחבים שמוצבים במקביל לשלושת הקירות המקיפים את הבמה. לא מסכים סטנדרטיים ורטיקליים, אלא גופים מעוצבים שמאחורי כל אחד מוצבת קונסטרוקציה מורכבת מתועשת ומסיבית, אך כדי להעלות או להוריד את המסך משתמשים ב'לאו טק'- כלומר טכניקה מוכרת מעידן המנואלה.
בקצה הימני של המסך המרכזי מוצג סרטון שחור-לבן מגורען של כלב רץ קצרצר המוקרן בלופ. זהו אחד מהסטריפים המוכרים של אדוארד מייברידג' (Eadweard Muybridge ) מלפני כמאה וחמישים שנה. חלוץ הצילום הזה הותיר אחריו ארכיון שמלא בגוף עבודות ענק ותיעוד מדהים ממחקריו המתמשכים. הכלב הוא חלק מפרק מחקרי המתרכז בבעלי חיים (photographic research of animal locomotion ). בסוף הערב כשהבמה התרוקנה, אותו סרטון סגר את המחול.
המשותף למייברידג' וויין מקגרגור (Wayne McGregor ) ההפניה לאייקון החזותי מייצרת חיבור נבון בין שני אמנים שמאה ומחצה מפרידה ביניהם , שניהם אובססיביים ומחויבות לפענוח והנגשת מחקרי התנועה באמצעות פריזמה חדשה עבור קהל רחב.
הבחירה ב'כלב רץ' של מייברידג' הייתה הברקה. גם בהמשך נעשה שימוש חלקי במצגי וידאו על שלשת המסכים שלא הותיר משקעים רבים. בחלקם היו צילומי תקריב של טקסטורות עם נוכחות אבסטרקטית או תרשימי טבלאות ונוסחאות כדימוי לרובד מחקרי. מעט מדי, יחסית להשקעה בציוד. 
מג'ון טרבולטה והלאה
ווי מקגרגור (48) נחשב לאחד מהכוריאוגרפים המובילים בבריטניה והוא נוטה להזכיר שאת האהבה למחול הוא קיבל מצפייה ב'גריז' בכיכובו של ג'ון טרבולטה, שם הוא גילם נער/מאצ'ו שמעביר דרך ריקוד רומזני בעזרת נענוע אגן את המידות והערכים של בן תקופתו. ועם זאת מקגרגור הקדיש את רבע המאה האחרונה לפתח את אמנותו כביטוי להליכים שכלתניים -שנמצאים קוטבית לדמותו של טרבולטה- כדי ליישב בין המתח המובנה בין שתי גישות שונות קיצונית: השענות על אינסטינקטים ואינטואיציה תוך הקשבה פנימה במהלך ההבניה, אל מול הגישה שבה פרטי העבודה נקבעים ומעובדים מראש. גישות אלה מרכיבות את אבני הבנייה של כל תהליך אמנותי.
מקגרגור עם סקרנותו שלא מגיעה לרוויה, נוהג ולהידבר להיוועץ עם בעלי דעת מתחומים שונים ופונה לאנשים מתחומי הכלכלה, חוקרי מוח, אנתרופולוגים ופילוסופים, אם למנות את ראשית הרשימה. 
כשיצר לפני עשר שנים את עבודתו Entity (ישות) הוא שיתף פעולה עם שני המוסיקאים המצליחים ג'ון הופקינס (Jon Hopkins ) וטובי טאלבוט (Tobi Talbotas, ) וכן עם חוקרי בינה מלאכותית. על הבמה מתמודדים תשעה רקדנים עם רעיונות פרפורמריים מאתגרים, קומפוזיציות מורכבות והיצמדות לרעיונותיו התיאורטיים, שהצפייה בהם בהחלט מעוררת עניין.
הרקדנים ממוקדים בביצוע דקדקני של אינטראקציות ביו-ישותיות במבנים שונים ופחות עסוקים בביטוי אישי בעלי רוח חופשית אנושית. רקדניו המהוקצעים לתפארת היו חזקים למדי ולא אחת השתמשו בגוף באופן אגרסיבי, ובניגוד לניצול יעיל של הכוחות המובנים קינטית בגוף, השתמשו בכוח כדי להגיע למקומות שמחוץ לאזורי הנוחות הטכנית שלהם, והם נדרשים לתמרן ולכייל מחדש פוזיציות רב-כיווניות של אברי הגוף, זאת דווקא בעידן שבו סיגנון-יתר מוערך פחות.
בתמורה לכל המאמץ הושגה אחת מהמטרות העיקריות שמקגרגור דיבר עליה במספר הזדמנויות והיא לחשוף דרכים כדי להשיג את הייחודיות הנכספת.
הגישה הטוטאלית השיגה גיבוש סגנוני מובהק ל'Entity', עם ריבוי ביטויי לקסיקון תנועה בכל אחד מהפרגמנטים של העבודה, שבסופו של ערב מאפשרת להעריך את התמונה המלאה. 
יש מי שתהה בעת ההיא אם אכן תוכנה יכולה הייתה להציע מחוות ומאפייני תנועה עצמאית, האם היא תרמה גם לאותם החלטות שהובילו לכמה ביטויי גוף משונים במקצת כמו תשומת הלב הבלתי מידתית לריבוי פוזיציות מאולצות של פרק כף היד, או להוביל לאופן הליכה מעוצב באופן מעט תמוה שבו בעיקר גברים נדרשו להדגיש ענטוזי ירכיים הבלטת ישבן קיצונית במקביל לנפנופי ידיים המזוהים על פי רב לביטוי נשי. שתי הדוגמאות האלה משכו תשומת לב למרחב המעטפת של הגוף ובאו מחוץ לו . ניתן למצוא דרכם דווקא קירבה, עם מעט מאמץ, לתפיסה אסתטיציסטית.
בסופו של יום, מחול עמוק אינו נמדד בטכניקה לשמה ובערכים צורניים. הוא נחשף כשעבודת האמנות מטלטלת את התודעה ובו זמנית מעוררת ריגוש.