'אמת וחוה' (Adam and Id ). שרון צוקרמן וייזר ומשה שכטר אבשלום. אולם 'ענבל', ת'א. 3 בנובמבר

צילום: באדיבות היוצרים

על הבמה האינטימית באולם 'ענבל', העלתה שרון וייזר צוקרמן עבודה חדשה. מבצעי הדואט הם היוצרת שרון וייזר צוקרמן ומשה שכטר אבשלום.  שניהם בני ארבעים לערך ועיקר עיסוקיהם אמנם מתרכז בתחום המחול בתפקידים שונים ואולם כמבצעים נוכחותם על הבמה לפחות בשנים האחרונות היא אפיזודית בעיקר.

כששניהם עומדים זה ליד זה על הבמה, ניבטים מולנו שני מבצעים שמקרינים שני דברים שונים.

שכטר, גבוה וחסון מקרין אמינות אישית, התמדה ולא ברור לו ולנו אם הוא מרגיש נח על הבמה. שפת גופו מאופקת משהו, דבר שאותו הוא מאתגר בהמשך במספר מובנים, אם כי אף פעם לא עד הסוף אולי ממעצורים אינהרנטים.

צוקרמן נינוחה ממנו בהרבה בכל הנוגע לאופני התנהלותה התנועתית. היא באה מוכנה. אם כי היא אישה נאה לא פחות ממרבית הכוריאוגרפיות בנות גילה, היא לא סומכת על זה בלבד. יש שבוחרים בתלבושת מושקעת ומיוחדת  או אביזר ייחודי שייחרט בזיכרון הקהל  אבל צוקרמן השקיעה בשיער חלק, מטופח וארוך  שסורק בקפידה כך שחלקו הקדמי אסוף בחן כדי שיפריע לה פחות כשתידרש לרקוד. רעמת השיער המהודרת בגווני כסף וזהב היא אכן המרכיב הזכיר שמלווה אותה והיא אף ערה ומגיבה אליו לאורך הערב  ואכן, הוא נראה נהדר עד הסוף, למרות שקיים אי-תואם בין הידורו של השיער המטופל לבין שאר חומרי הבמה והסוגה.

מולנו עומדים שני חברים לעבודה. האחד בא בבגדי יום יום והשני טרח להתבלט דווקא במרכיב חריג כל כך שלא רבים כמותו על במת המחול העצמאי, שלא לומר הפרינג'י. את מה הם מבקשים לומר כבר בשלב זה?    

 

יהיה מי שיהיה סבור שהיקף תשומת לב שמקדישה רשימה זו לתיאור מפורט של תסרוקתה של צוקרמן הוא מוגזם, במיוחד כשהקהל בא לראות מופע שעיקרו פרפורמנס כתוצר אמנותי מקורי של שני כוריאוגרפים ולא עיסוק לגופם של הפרפורמרים.

אלא שהיוצרים מגישים לקהל טעימה ממחשבותיהם המטרימות וחולקים אותם עם הקהל. הם מסבירים כי העבודה ח'ושפת מנגנונים אנושיים ואישיים המחוברים לפרפורמרים הנושאים אותם'.

אחרי ששכטר וצוקרמן פותחים בעמידה מול הקהל, אומרת צוקרמן על הפרטנר שלה שהוא לא נראה כמו רקדן, הוא טיפוס אנטי פרמורמרי. עם זאת הוא ביישן, מעניין ומורכב. להערכתה עם ה'לוק' שלו הוא יכול היה להיות רוקח, שף, אולי מסג'יסט …בחירה מעניינת של שלל מקצועות אפורים למדי. מדוע לא לפרגן לו ולאפשר לו להיות תיאורטית גם סטרטאפיסט מצליח, ספורטאי אולימפי?

על פניו אבחנותיה האישיותיות של צוקרמן לגבי שכטר מוצדקות, גם אם לא נדיבות. אבל כמה זמן זה מחזיק?

אחרי שהאנליזה הפומבית הציגה אותו כרציני, אולי קפוץ אך לא שוללת כישורים סכולסטיים, הוא מפתיע בביצוע מספר פרגמנטים דינמיים ביותר של דקונסטרוקציה פרפורמטיבית ומדגים יכולות שלא ממש תואמות את האבחנות שהושמעו עד כה.

זה מפתיע. באמת לא צפוי כי שכטר מדגים יכולת תנועה נמרצת , חסרת מעצורים ולגמרי לא צפויה ובקונטקסט הזה- אף משעשעת. הקהל מגיב בצחקוקים. אולי ראיתי או רק דמיינתי, ששכטר מרשה לעצמו ובצדק רב, להעלות הבעת שביעות רצון מאופקת.

וכך תיאורו הדחלילי שבפיה של שותפתו התמוסס –האומנם?- בעודו מפזז לכל עבר בקפיצות ועוויתות משוחררות כשמיניסט במסיבת ליל ירח ביער ליד צפת.

צוקרמן מנהלת את העניינים, היא מתיישבת על כתפו כשהוא שוכב על הרצפה ומלטפת, מעסה את ראשו, בקצב גובר  ומפעילה אותו גם בלא מעט הזדמנויות נוספות, תוך קפיצת שפתיים. בחלוקת התפקידים ביניהם היא היזם, הוא המוצר.

ישנה בעבודה בנייה שכלתנית בסיסית שמנכיחה חלוקת תפקידים. הכלי הביצועי של צוקרמן משוכלל יותר והדינמיות האישיותית שלה הופכת את היחס ביניהם לבלתי שוויוני. זה ניכר אפילו בהבדלי זווית מנח הגוף מול הקהל.

כשצוקרמן מדברת על עצמה, היא מדברת בגוף שלישי, פרקטיקה ששניהם מאמצים בחלק מהזמן. זה אמור לשוות למבצעים ריבוי קולות או תודעות, אם תרצו. רעיון מעניין בפני עצמו שגם בוצע במינון מתקבל על הדעת.

מאחר ומראש נקבע כי העבודה תדון במנגנונים האישיותיים והאנושיים ( זה לא אותו דבר?)  המחוברים למבצעים, מהר מאד הטכסטים נשמעים יותר ויותר כמפגשים טיפוליים תוך תנועה. להבדיל מטיפול באמצעות תנועה.

יש עניין מוגבל לחזות ב'סשן' טיפולי של מישהו אחר שאין לצופה זיקה קרובה אליו. בעיקרון זה יכול לעבוד – כמו נושאים לא צפויים אחרים- במידה ולטכסטים יש מעמד עצמאי חזק, חריף, שנון, מבריק, מקורי, מאתגר, קורע קרביים, מצחיק עד דמעות והרשימה ארוכה. והכי חשוב- ממוקד מטרה.                .

כל זה לא בא לומר שבתוך הטכסטים לא שכנו משפטים לא צפויים כגון  האבחנה שהגוף על הפרשותיו ( ולא נמנה אותן כרגע) עשוי לייצג  פן פיסיולוגי –נקרא לו 'נמוך'-  ואילו פעילויות אחרות משייכות אותו  למי שמיצג עולם נעלה יותר.  או האבחנה הדי נכונה כנראה, שהקהל טועה כשהוא מיחס  בהכרח משמעות ארוטית לשני רקדנים מאד צמודים.   אגב, ההנחה שקהל מיחס לפוזיציות ולמשפטי תנועה מסוימים משמעות ארוטית, היא סיבה עיקרית לשימוש מהם.

קטע חינני שבוצע היטב היה זה שבו שניהם שוחחי מבלי להזיז את השפתיים.  בחלק מהטכסטים ובוודאי בשם העבודה בעברית ובתרגום לאנגלית הופגן חוש קריאטיבי מפותח. דווקא באשר לתנועה ניכרה שמרנות בסיסית  חסרת ריבוד.

בשנים האחרונות היו כמה וכמה דוגמאות של עבודות חזקות ומרתקות שמתבססות על דיבור ותנועה בעלי משקל שווה כמו: 'We love Arabs'  , העבודה הקאנונית של הלל קוגן , או העבודה הייצרית- 'חיתוך.דיבור' של סתיו מרין ונטע וינר . שתיהן עבדו לאור חוט שידרה חזק ששימש להם מורה דרך  או אג'נדה  ששומרת מגע עם כוכב הצפון שלה.

מתוך ריבוי נגיעות בשלל נושאים, לא הובהר מה היה ליוצרים חשוב לומר ולכן לא התגבשה חבירה של שלל הכלים הפרפורמטיביים שאמורים לשרת אג'נדה אמנותית קוהרנטית.