צילום: רותם מזרחי

עוקפת כל זמן, מקום או הקשר קונקרטי, 'פוגה', עבודתה החדשה כל ענבל פינטו שנארגת בקפדנות עד לפרט האחרון, היא עוד יצירת תיאטרון מחול בשרשרת עבודות פואטיות ואניגמטיות  משהו שמתנהלות במערכת שמעבר למציאות המוכרת, ובהכרח מערערת את מבטו של הצופה. היצירה הופקה במסגרת 'להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק' כקודמותיה לאורך שנים.

בעונות האחרונות מאז פרקו שני היוצרים את השותפות ביניהם, כל אחד מהשניים המשיך  ליצור ולהפיק יצירות עצמאיות במסגרת הלהקה המשותפת. למרות שהשותפות האמנותית הופסקה, עדיין העבודות שנוצרו מאז ספוגות במאפיינים בעלי DNA אמנותי משותף, ואין מדובר במחזור חומרים, אלא בתפיסה אמנותית סדורה של רוח הדברים.  

אם כי 'פוגה' היא יצירה עצמאית ומקורית בעלת ביטויים ייחודיים, עדיין ניתן לראות בה חוליה בשרשרת יצירות שמשויכות לדרך התבוננות דומה בגוף הרוקד, שמשייך את התוצאה לאותה נראות מוכרת המזוהה עם הנישה הייחודית של הלהקה, שאינה דומה לאף להקה בשדה המחול הישראלי.

גישתם מהדהדת וריאציה של תיאטרון מחול אירופאי צרפתי משנות השמונים שיש בו אהדה גם לאלמנטים קירקסיים ולהפתעות ואילוזיות בימתיות מתעתעות ועם זאת, העבודות ובכללם 'פוגה' שומרות על רלוונטיות בזכות הכישרון, הדמיון הבלתי נדלה, התבונה ואיכות מוקפדת של הפן האומנותי ( craftsmanship ) .

שם המופע 'פוגה'  מצביע על ניסיון למצוא השראה בשפת תנועה של מושג מתחום המוסיקה. שמציע גישה מנחה גם לבניית המחול. הסבר פשוט גורס כי פוגה היא "טכניקת הלחנה מוזיקלית או יצירה למספר קולות. בפוגה מוצג נושא ראשי, אשר מושמע במהלך היצירה שוב ושוב כשהוא "עובר" בין הקולות שונים, בדרך כלל בשינויים מלודיים וריתמיים לצורך התאמה לקולות האחרים….". (ותודה לויקיפדיה) . נראה כי פינטו השתמשה ביסודות המבנים של הפוגה לצרכיה הכוריאוגרפיים כחומר גלם מנחה וכנקודת מוצא יצירתית.

מול עיני הצופה מתחוללים שני מהלכים ויזואליים ותוכניים נפרדים, כל אחד בחלל המיועד לו. הראשון עיקרו תנועה שמבססת התפתחות מחולית מהפרט לקבוצה, המתחולל על במה ריקה מוקפת קירות אפורים ובה נמצא אביזר יחיד- פסנתר ביתי. השני נמצא בקדמת הבמה ומופרד משאר הבמה בוילון בד מצויר שנמתח ומוסט ידנית כדי ליצור או לשחרר חציצה ביו החלל הצר לבין הבמה ורקדניה.

העבודה מורכבת מקטעי תמונות בחלל הבמה שנחתכים לפתע, בדרך לאו-טקית בעליל ( הסטת ידנית של שני חלקי הוילון החוצץ) שמאפשרת לצופה 'להזדפזפ' בין שני ערוצי ההתנהלות המחולית.

פלח הבמה הקדמי הצר הוא הטריטוריה שבה הזוטות, הערות האגב, תיאטרון האבסורד- חומרי הגלם בנשמתו של הערוץ השני החתרני- ביצירה, שב וקוטע את המחול המכובד וגורף את תשומת הלב המלאה כל עוד הוילון המצויר נמצא מאחורי גבו של הפרפורמר הבוגר צבי פישזון.

בניגוד לחלל הבמה המרכזי חמור הסבר שקירותיו מחופים בבד אפור, הערוץ העצמאי/חתרני הקדמי מתרחש מול ציור נוף אירופאי מעידן רחוק בו אפרים, גבעות ועיירות קטנות רחוקות שרויים בפסטורליה. פישזון, 'הקמע' של הלהקה שמלווה אותה שנים ארוכות בתפקיד דמות חריגה, יוצאת דופן במראה וכן באופן ביצוע התנועה בכל סיטואציה, מתחזק ומשכלל דמות קלושאר  עגמומי מסרט אילם בגווני אפור, שמשמש מעין אתנחתא קומית. בעונות הראשונות הוא שיחק תפקידים אפיזודיים-איזוטריים בשולי ההתרחשויות המרכזיות. במהלך השנים, במיוחד בשנים האחרונות ראינו אותו גם בתפקידים שבהם יש יותר 'בשר' ויש בהם גם אינטראקציות מורכבות יותר בינו לבין הרקדנים. ב'פוגה', לבד משורת ה"ויצים" הספק- קירקסיים-פנטומימיים, היו בהחלט משעשעים ומבוצעים נהדר. פישזון גם מעורב בסצנה שלמה שבה נבנה לו תפקיד שמייצר השתלבות מיוחדת עם כל הרקדנים ומעניק לעבודה עוד גוון, עוד טכסטורה תנועתית חדשה ושונה.

יש לשבח את קבוצת הרקדנים המיומנים והמחויבים, הגם שהם לא מנעו מכמה מהתמונות הראשונות בעיקר, לשדר תחושה של מאמץ יתר בכוונה לבנות משפטי תנועה שהולכים ומשנים את אופיים לאורך המהלך מהמוסדר והצפוי . זאת, תוך מעבר אל עבר תנועה שבורה וקמוצה שהניבה ריחוק והזרה של הרקדנים ולעתים נרמזה בה מידה של אופי מכני, שהזכירה התנהלות מעולם הדמויות המצוירות.

עם זאת, במהלך הערב כאילו השתחרר מעצור. תחושת האילוץ והניכור פגה ובמקומה ניתן היה ליהנות משורה של סצנות כובשות עין, שזרמו להפליא, כמו טריו הבנים הראשון וחלקים נוספים שנשענו גם על קונטקט שמאופיין בזרימה משוחררת וקומפוזיציות מורכבות. כמו גם בעבר, גם כאן היינו עדים להומור הפואטי של פינטו, שפורץ לפרקים כביכול בכוח עצמוני והוא מאופיין באנושיות. לדוגמא רק אזכיר תמונה של ריקוד סטירות לחי, פרק בסצנה קבוצתית עשירה ומענגת. אחת מאותן תמונות השופעות תבונה ורגישות עם קורט שובבות שמעלים את הערב עוד מדרגה מעלה.