צילום:  Ignacio Urrutia

חלק מקהל המחול מכיר אופי יצירותיו של שרון פרידמן- כוריאוגרף ישראלי שחי במדריד- בעיקר אחרי שעבד עם להקת ורטיגו והעלה בסוזן דלל שתי עבודות שלו בהשפעת טכניקת contact improvisation , אחד מהזרמים שהתפתחו בחוף המערבי בשנות השבעים בעקבות המחול הפוסט-מודרני.

בתמונה המשמשת כפרולוג ליצירה נראים שתי נקודות אור שחוצות במהירות את חלקו העליון של החלל החשוך שעל הבמה. כל אחת מסמנת מסלול משלה בכיוון מנוגד לשני כמו שני כוכבים טועים בדרך לאבדון, והנה עוד ועוד אורות זערוריים מצטרפים ולוקח זמן עד שמבחינים בקבוצת הרקדנים האוחזים בנקודות האור מעל ראשיהם ויוצרים מעין סערה קוסמית כאוטית בזעיר אנפין. השבילים שסומנו באור מהווים הושטת מפתח סימבולית לעבודתו של שרון פרידמן- ' All Ways ' שם בעל כפל משמעות: 'כל הדרכים' או 'תמיד' בצמידות.

אם כי כל העבודות מהשנים האחרונות מבוססות על שפת תנועה שנובעת מסוגת הקונטקט שאותה הוא מעבה ומרחיב, ניתן להבחין כי הפעם מבקש פרידמן לחפש חיזוק ותמיכה רוחנית באופן שיעניקו לעבודה מימד מעבר לכליה המרכזיים של הסוגה שהם גופניים- פיזיים והוא מחפש להעניק לה  משמעות רוחנית ניו-אייג'ית. מהלך שמקרב אותו באופן מסוים לחיפושי משמעות שמוכרים לנו מלהקת 'ורטיגו'. הפעם הוא מבקש מרקדניו לעבור דרך מספר שלבים כדי להגיע ל'הרמוניה אוטופית' הנכספת.

וכך, 'כל הדרכים' הם שלל השבילים בדרך  לפדות, או גאולה  וקבלת העצמי, בהם רצוי, כנראה, ללכת בצוותא לחוות "תחושת ציפה בריק הבלתי נתפס" (תרגום חופשי א.ב.)

אם כי בדף המלווה את המופע מוצע לצופה טכסט עמוס בז'רגון ניו-אייג'י שנשמע מעט אמוני ונאיבי , ובו מילים כמו יקום, כוכבים וחיפש אחר הרמוניה הבאים לתאר את המסלול של אותם צועדים שנחושים למצוא את המסלול שלהם בדרך אל עצמם. הרי שהעבודה עצמה אינה מצטיירת כפשטנית בשל החיץ בין דיבור גוף חף ממחוות רגשניות לבין הרהורים ורבליים שמתרחשים במסגרת המללה (ורבליזציה) של בניית המסד הנושאי של היצירה.

הכוריאוגרפיה מקבלת תמיכה מוסיקלית של של דנסקי- עידן שימעוני שכוללת מרכיבים של מוסיקה התואמת את רוח העבודה בבניית מקצב יסוד יציב ועליו וריאציות חזרתיות זורמות. רושם רב מותירה התאורה המורכבת שמטפלת בחלל באופן דרמטי עתיר דמיון תוך שמירה על נראות מונוכרומטיות כמעט של משחק שקיפויות ואטימות שיצרו מעצבת התאורה הבסיסית אולגה גרסיה, ועופר סמילנסקי שאחראי על אפקטים ייחודים בטכניקות הקרנה מרתקות עם תוצאות מפתיעות. התאורה מתעתעת בתפיסת החלל תוך משחקי השתנות ומצליחה ליצור נופים מסתוריים דינמיים שמעניקים אמירה חזותית  בעלת נוכחות אמנותית ייחודית שבה יופי לא שיגרתי.

פרידמן ממשיך לפתח את הנישה שלו במסגרת סוגת הקונטקט אך משמר פראזות שלמות שכבר שרתו אותו היטב בעבודות עבר. החוזקה שלו היא בדינמיות הלא נגמרת שראינו בכמה הזדמנויות. הרקדנים טסים וחוצים במה ובדרכם סוחפים יש את רעהו, מעיפים את הנקרה על דרכם כמו בכנפי סופה סוערת. המחול עמוס בהנפות, הרמות, טיפוסים, נפילות וגלגולים, ולקיחת סיכונים בסיטואציות של אוף באלאנס בזרימה מתמדת. אם כי עוברים גם רגעי שקט חזותי ורגיעה שמאפשרים את ההמראה הבאה.

כל אלה מתאפשרים רק בזכות בניית אמון וקשב תמידי בין המבצעים כאשר סיטואציות דינמית מתחלפות במהירות הבזק.

אהבתי את תמונת הפתיחה כשבמרכז במה כמעט חשוכה ניצבה רקדנית תחת אלומת אור עילי חיוורני, ספק חושפת, ספק מטשטשת אותה. רקדנים בשמלות באים ויוצאים מהקלעים בריצה מהירה, עוברים לידה קרוב, מערערים את יציבותה וגורמים לה לסחרור. יש מי שתופס בזרועה וגורר אותה, אחרים אוחזים בידיה ומניפים אותה גבוה, כאילו הייתה בובה חסרת משקל , חסרת רצון משלה. סצנה סוערת זו היא טיפוסית לאנרגיות של פרידמן ותשמש בהמשך כבסיס לאינספור סופות המתהוות בזריזות, מתעצמות  ומתפרקות באותו אופן, כשהרקדנים נמצאים במגע אחד עם השני ומתריסים נוכח כח הכבידה באמצעות האחר בעוד הם נאחזים בו כבקרש הצלה.

בנית תמונות המדמות מערבולות גועשות, הופכות להיות סימן היכר של היוצר ואילו התלות המוחלטת של המבצעים זה בזה, היא ערכת ההצלה של המשתתפים.

כל הרקדנים מאד מיומנים ומתואמים היטב ומצליחים באמצעות שמירה על קצב נכון להעניק לכלל ההתרחשות תחושת חוויה קלידוסקופית.

מורכבות הבנייה ופירוק תת המבנים של עבודות הגוף, המוסיקה הקצבית והתאורה שמספקת לעתים חריפות לא מוכרת ושוליים חדים מניחים בפנינו תמונות מרתקות של מחברי נוף  שברגעים היותר טובים יוצרים חיבור בין המימד הפיזי של הקומפוזיציה, למימד נוסף.

צופה  אופטימי יותר יכול להשתכנע כי מהלך הכוונות בבסיס העבודה 'כל הדרכים' , מסוגל להוביל אותו להיות יצור אנושי טוב יותר.

למזלנו, גם כל השאר יכולים למצוא עניין בעבודה ללא קשר למפלס הרוחניות האישית שלהם.