צילום: באדיבות יח'צ
מנהלה האמנותי של בלט ציריך בשש השנים האחרונות הוא כריסטיאן שפוק (Christian Spuck), יליד 1969 ומאחוריו עבר עשיר כרקדן ובעיקר כיוצר .
עבודתו שהוא מביא לסיור השני של הלהקה בארץ ( הקודמת הייתה 'רומאו ויוליה' לפני כשנתיים) היא 'אנה קרנינה' (2014) . יצירה תיאטרלית ששורשיה בבלטים הקלאסיים מבוססי הסיפור והיא נשענת על רומן אפי של לב טולסטוי בשם זה. הסיפור מתרחש ברוסיה לקראת סוף המאה התשע עשרה וממוקד בתמונה דינמית של מערכות היחסים והקונוונציות החברתיות והמוסריות בחוגים שאל רקמתם משתייכת אנה קרנינה, בעלה ובנה. קורות חייה מנקודת זמן אחת ואילך הם הציר סביבו מתרחשת העלילה המרכזית.
האווירה המאופקת, מעט קודרת, מתגלה במבט ראשון באמצעות הבמה שמוקפת קירות שחורים ותאורה מאופקת. על רקע גב הבמה משמאל מיתמר מקבץ של שלושה גזעי עץ לבנה בעיצוב גראפי מרשים שמשדר קרירות סתווית שלאחר השלכת. בחירה מאד מדויקת. בצד האחר של הבמה תלויים שני שנדליירים שמרמזים על מתחם פנימי אריסטוקרטי ובו עומד להתחיל נשף מחולות כשכל הלהקה המונה כשלושה תריסרי משתתפים לבושי מחלצות מתחילה להסתחרר. לא עובר זמן רב וכבר מבחינים במתחים בין אנשי החוג החברתי. מבטי ערגה, פנים קפואות שאינן מגיבות או מביטות בבן הזוג, מבטי קינאה בבן זוג שתשומת לבו אל אחרת. המוסיקה מסעירה ומסחררת, החצאיות הרחבות מתנפנפות באוויר כאילו יוצרות מריחות צבע דינמיות, כמשיכות מכחול רחב על הקנבס, ומהדהדות את גפי הגוף הקוויים המוליכים את התנועה המועצמת.
התחושה היא של מקום רווי יצרים כבושים, כניעות לקונוונציות החברתיות והרבה תסכול וכאב. על הרקע הזה חברתה של אנה מכירה לה קצין צבע גבה קומה ומרשים. כשהם מביטים זה בזה ניצתים ניצוצות ואפשר לחוש במשיכה ההדדית. אנה קרנינה היא אישה נשואה ומתוסכלת בנישואיה לבעל קפדן חסר ברק. ורונסקי, במדיו ומבטיו מבטיח לה הרפתקה ואולי יותר.
בסצינה קצרה הם כבר נמצאים בחוץ, הוא מחזר בלהט והיא מתחמקת-מתרפקת, מרחיקה ומקרבת ונכנעת די מהר לתשוקה העצומה בעודו פורם את בגדיה. עכשיו הם נאהבים. בתמימותה היא מניחה שיחסיהם הם מערכת מחייבת, אם כי דיסקרטית עדיין.
בעקבות אמונתה בכוחה של אהבה, היא מוותרת על התא המשפחתי שלה ומוכנה ללכת אחריו במדבר. לא יעבור הרבה זמן וזה בדיוק מה שהיא מוצאת- מדבר. מדבר חברתי.
חבריה מתכחשים לה, בזים ומדירים אותה. גברים המפלרטטים בגלוי מול עיניה המיוסרות של רעייתם, רק מוערכים על ידי חבריהם. נשים נדרשות להישאר חסודות או להיחשב סוטות.
לאנה קארנינה אין הרבה אופציות וכשאהובה הפלרטטן מסיט את מאמציו לעבר אישה אחרת, היא מתחילה להבין את המחיר ששילמה והיא מתאבדת.
שפוק, כנאמר , בחר לבסס את הבלט כבלט עם נרטיב ברור ומטופל לפרטיו אך מבלי להיות מחויב לעקרונות הבימתיים של בלט קלאסי. כבר מעל למאה שנים לא מעט יוצרים התמודדו עם יצירות מחול המהדהדות את מיטב הבלטים הקלאסיים הסיפוריים ומשכו אותם לכיוונים שונים ורחוקים בגישתם זה מזה. רבים התנבאו כשהסתבר שהפצעת העידן המודרני היא העתיד, שהבלט הקלאסי תלוי הסיפור הוא פאסה, שארית עבישה שאינה רלוונטית יותר.
שפוק בחר לנסות לאזן בן העבר הרחוק, לעבר הפחות רחוק. הייתה תקופה שהמאמץ ללכת עם ולהראות בלי הגיעה לשיאה עם העבודות פורצות הדרך של מץ אק (Mats Ek ) שהכניס את ג'יזל מהבלט הרומנטי לזרועות המחלקה הסגורה.
אבל שפוק אלגנטי מדי בשביל 'יציאות' כאלה. אולי בהשפעת הזמן שעשה בבלט שטוטגארט שבה שררה מעט ממורשת קראנקו, שהיה בשנות השבעים אחד השמות הכי מוערכים שעסקו לא מעט בקשר בין הקלאסי למחול בן זמנו.
שפוק משמר טכניקה בלטית ופותח את הסיפור בצלילות, עם הרבה הדגשים של משחק שמתובלים בלקסיקון עכשווי. את כל המרכיבים אניני הטעם של היצירה הוא מעצים בקולאג' מוסיקאלי שנבחר בקפידה. על פי התכנייה, יש בפס הקול בעיקר קטעים מיצירות של רחמנינוב, וכן של ויטולד לודוסלבסקי, מרטין דינר וסולחן סטידזאדזה. המוסיקה מעצימה בבירור לא רק מצבי הרוח בכל סצנה, אלא מוסיפה זרמים תת-תודעתיים לאוזן, לכל אשר העין רואה.
בפריסת היריעה הסיפורית פותח שפוק את הצמצם בעקבות טולסטוי וכולל סצנות המתרחשות כיכול במקום פתוח כמו תחנת רכבת ( מוטיב ויזואלי חוזר שמשמעותו המלאה מגיעה עם סופה של קרנינה הבוחרת להתאבד על המסילה), או בחיק הטבע על רקע שדות. שם גם מתרחש מחול קציר בביצוע תריסר רקדנים גברים חשופי חזה ויחפים המבצעים ריקוד מאד מוצלח ושונה משאר הערב. במגרת קטעי האינטרמצו המועטים יש לזכור את החתונה הכפרית רבת החן באווירה משוחררת, לא פורמלית, שמראה פנים אידיליות של אנשים שבחרו לגור בכפר ולעסוק בחקלאות, מוטיב טולסטואי מוכר.
בערב לקחו חלק כשלושה תריסרי רקדנים מן המניין ובתפקידי משנה רקדנים נוספים מהלהקה הצעירה. בכל רגע ניכרה יד מכוונת היטב, קפדנית וברורה שגרמה לכל הלהקה להראות טוב..
פיתוח יכולות הבעה בלטה בקרב כל בעלי התפקידים ובעיקר הסולנים המגלמים זוגות נוספים בחוג החברתי של אנה ובעלה, וזה דבר די נדיר היום. לא מדובר רק במצח מתקמטת שמבטאת הרהור או דאגה, אלא גם דקויות במבט, בהפניית עורף ובחיוך. יכולת אקספרסיבית הייתה חלק מקובל בתהליך בניית רקדן בבלט הרוסי ואולי זה אינו מקרי כאן.
יש לשבח רבים, ובעיקר את ויקטוריה קאפיטובה (Victoria Kapitonova ) שגילמה בערב בו נכחתי את אנה קרנינה. כן מגיע שבח מיוחד לאמה ריוט (Emma Ryott) שיצרה תלבושות מופלאות וכה הולמות .
במובנים אחדים הדרך האמנותית שבה בחר כריסטיאן שפוק והתוצאה המרשימה, האלגנטית, המכילה מורכבויות לא מעט, ראויה להערכה רבה במסגרת הנישה הסגנונית שאליה משתייכת היצירה.
בצדק, הקהל באולם הגיב בהתלהבות במחיאות כף סואנות ללהקה, במיוחד לקאפיטובה וכן לשפוק, שהעלה יצירה בעלת איכות גבוהה.