צילום: באדיבות יח'צ
פתיח מקדים: אודות התמודדות עם פאשלות
במקור תכננתי לראות שלושה מופעי מחול באותו ערב. בשל טעות שאינה באשמתי, הדבר לא יצא לפועל ולכן לא סוקרה כמתוכנן עבודתו של בוריס שרמץ-' 10000 מחוות'.
התלבטתי לא מעט אם בכלל לכתוב ביקורת על עבודתה של ג'יזל ויין (Gisele Vienne ) 'שירים על מות ילדים' שהתקיימה באולם שרובר. בעבודה היו אמורים לקחת חלק חמישה רקדנים. כמה שעות לפני המופע שמעתי במקרה שאחד מהם סבל מפציעה בגב ואושפז . רגע לפני העלאת המסך הודיעה היוצרת כי רקדן/ית נוסף לא ייקח חלק במופע ולא טרחה לפרט. הסתבר מאוחר יותר שהוא/היא כלל לא בא/ה לישראל והמידע הוסתר מהציבור. נשארו שלושה. תהיתי אם אפשר לקיים את המופע שמתבסס על נרטיב מתוסבך העוסק במוות אלים ובמין בביצוע שלושה רקדנים בלבד- מה גם שאחת המשתתפות מגלמת זמרת צמודה למיקרופון. השאלה היא אם גם ללא שניים מחמשת הרקדנים ניתן לקבל מושג על היצירה, באופן שאינו מעוות את המסרים ואינו מתפשר אמנותית.
ג'יזל ביקשה להרגיע את הנוכחים ואמרה שהיא חיברה במהרה עיבוד חדש.
מעצם העובדה שהמופע לא בוטל, ניתן היה להבין שלדעתה היצירה המשופצת משביעה רצון. בדיעבד התברר כי לשם כך כמה וכמה מעמדים 'רגישים' הכוללים אלימות, אונס, ערום מלא ואחרים הוצאו מהעבודה שכנראה סורסה ביד בוטחת, עם או בלי קשר לרקדנים הנעדרים.
לא ניתן היה לקבל מידע אם הייתה התערבות מלמעלה לגבי 'עידון' החומרים הקשים. או שמדובר בצנזור עצמי בהתנדבות.
מסתבר שבמשרד הייעודי של הפסטיבל טרחו ליידע רק חלק מרשימת המכותבים על היעדרות הרקדן שנפצע בגבו ללא יידוע לגבי המשתתף השני שכלל לא עלה לטיסה. אחרים לא זכו למידע מסוג זה שעשוי להשפיע על עבודתם ואף לא זכו בדיעבד להתנצלות.
תשובות לכמה מהתהיות הללו ניתנות בסיפא של הביקורת.
טינו סגל באולם מיקרו בתיאטרון ירושלים. 
טינו סגל (Tino Sehgal) יצר את עבודתו 'ללא כותרת' ('Untitled' ) בשנת אלפיים, תאריך תחילתו של מילניום חדש. ציון הזמן הזה עורר בזמנו איזה אי שקט סמוי שבו צפו ועלו הערכות מומחים לצד יידעונים למיניהם לגבי העתיד ובמקביל התרבו סיקורים שניסו לסכם את המאה העשרים במובנים ובאמצעים שונים.
טינו סגל יצא עם סולו שעורר תשומת לב בזמנו. עכשיו, 18 שנה אחר כך מגיעה העבודה אל 'מיקרו', הבמה הקטנה בתיאטרון ירושלים, בביצועו המרתק של פרנק ווילנס ( Frank Villense )-בערום מלא- שהתגלה כרקדן בוגר ובשל, וזאת על אף ואולי בשל כך.
סגל בחר בקפידה פיסות תנועה ומחוות שלקוחים מעבודותיהם של דמויות מפתח, כאלה שהשפיעו על שדה המחול ותרמו להרחבת גבולותיו . הוא בחר לצטט כעשרים מהיוצרים הבולטים של המאה אשר איש בתורו ביססו את המעבר ממה שבעבר נהגו לכנות 'מחול מודרני' במחצית הראשונה של המאה אל עבר שימוש הולך וגובר (במחציתה השנייה של המאה) במונח 'מחול עכשווי' שבא להדגיש את הכלים החדשים שבהן נבחן ונבדל המחול העכשווי מקודמו.
במצעד הכוכבים שלו בחר טינו לצטט ממאורות המחול החל מאיזדורה דאנקן, קורט יוס, גראהם ומרס קנינגהם, דרך פינה באוש, טרישה בראון ואחרים. ניכר היה שהן היוצר והן המבצע נהנו עד מאד בבואם לשזור את פיסות ההומאג' בתוך שפה שבה שניהם הרגישו בנוח. מדובר בשילוב של שפת מחול המכבדת את מסורות המחול המבוסס על הטמעת סממני טכניקות הבלט קלאסי והניאו-קלאסי, לצד חירות תנועתית ומחשבתית שמאפשרת למתוח את גבולות הנוחות והמסורת אל עבר ביטוי ספונטני, מאולתר שלא עושה חשבון לאיש. בכך הם הזכירו לצופים כי רק במבט לאחור אפשר להתרווח ולהתפעל מהדרך הארוכה שעשה המחול במאה העשרים, הדרך המרשימה ביותר בין אמנויות הבמה.
יצירתו המרתקת, המתוחכמת, הנועזת ומלאת ההומור הדק העלתה בזיכרוני את עבודתו של הכוריאוגרף הצרפתי הפרוע דומיניק בויאבן (Dominique Boivin ) שיצר את הסולו שלו ' לה דאנס' ( 1991,2001) כמה שנים לפני טינו סגל. בעבודתו מלאת ההומור חסר הגבולות, הוא סוקר בדרך שונה את התפתחות המחול במאה העשרים.
האופן שבו הרקדן המבצע ווילנס, לוקח את שברי הציטוטים ומטמיע אותם במסגרת אמנותית מכילה היה מענג. ניכר שהוא נהנה מהחרות שניתנה לו לעבד את החומרים ולמסוך אותם האזור הנוחות הרחב שלו, כמו גם הפינות שאפשרו לאלתר גם תנועה וגם טכסט, הדגישו את יכולותיו הביצועיות כפרפורמר רב פנים, מודע מאד לעצמו, וכן העידו על טבעו הקונדסי.
העבודה 'ללא כותרת' מסתיימת בגיחת הרקדן אל מאחורי הקלעים לרגע, שאחריה הוא שב לבמה וחופן את אבריו המוצנעים בצניעות מדומה שאינה אופיינית לו. והנה מבין כפות ידיו הוא ממטיר נוזלים סביבו על הבמה. מדובר במים, למי חשב אחרת.
'שירים על מות ילדים'- ג'יזל ויין 
הכוריאוגרפית ג'יזל ויין שהוזכרה בפתיח, העלתה עבודת תיאטרון-פאנק שבה היא מפרקת סיפור מעובד אודות צעיר שנרצח בידי חברו הטוב. לא מעט יומרה נדרשה לתת לעבודתה את הכותרת: 'שירים על מות ילדים' הלקוח מיצירתו הנודעת של מאהלר (Kindertotenlieder ) והודבק לעבודה מאולצת ומתחכמת זאת.
העבודה מתרחשת בסט המעוצב כחצר אחורית מכוסה שכבת שלג עבה ובה גרוטאות בשני הצדדים וכחצי תריסר דמויות בלבוש חורף העומדות ללא ניע. מהר מתברר כי אלה בובות בגודל אדם שמוצבות בעמידה וישיבה לאורך המופע ואינן תורמות דבר. פעם אחת מגיח טכנאי לבמה ומציב אותם במקום שונה.
חמשת הרקדנים בגרסה המקורית מגלמים כמה תפקידים בניסיון להעביר את הסיפור המזוויע על רצח אלים, אונס ודם באופן שמבטא את הפן הריאליסטי לצד התרחשויות בתת מודע של הדמויות. מאחר ובמקום חמישה מבצעים המקיימים שלל אינטראקציות זה עם השני, נותרו על הבמה שלושה, מתוכן בחורה המגלמת זמרת שצמודה למיקרופון, ברור שחלקים רבים מהמקור אינם ניתנים לביצוע. לשלושת המבצעים על הבמה מצטרפים שני מוסיקאים האמונים על רזי המכשור האלקטרוני והם מבצעים מוסיקה מקורית שלהם בנוסח בלאק מטאל ואמבייאנט קודר ( אם לצטט מהכתוב).
היוצרת בעיבוד הנוכחי מסתפקת בטווח תנועה צר שמבוצע רובו בהילוך איטי וכולל כמה מעידות. ללא תרומה כוריאוגרפית בעלת עניין, נותר רק למוסיקה מרובת הדציבלים ולעיצוב הבמה הקודר והתאורה להחזיק את הבמה. הקלה הורגשה כשחלל הבמה התמלא ב'שלג', אפקט שלעתים קרובות נועד למלא ריק גמור. זהו אפקט ויזואלי שתמיד עובד.
מאחר ויצאתי בתחושה שתוספת של שני רקדנים לא תעלה ולא תוריד הרבה, בחרתי לאחר התלבטות לכתוב כמה מילים על עבודה שמפיקיה עמדו מאחוריה, גם במצבה הנוכחי.