State Ballet of Georgia. Artistic Director: Nina Ananiashvilli. Herzliya, 20/02/18

 

צילום באדיבות יח'צ

.

בכל רחבי מדינות חבר העמים לשעבר יש הערכה לבלט הקלאסי ולהקות בלט נפוצות, אם כי לא כולן הצליחו לעבור את מחסום העידן הסובייטי, להתעדכן ולהשתכלל. כך היה המצב גם בג'יאורג'יה עד שרקדנית הבלט הבינלאומית המהוללת לזמנה, נינה אנאנאישווילי (54) שמוצאה מטבליסי, שבה למכורתה ולקחה על עצמה את ניהול להקת הבלט לפני יותר מעשור. מסתבר שאנאנאיאשווילי עשתה עבודה טובה והלהקה הגיע למצב שיש לה רפרטואר מגוון ומה להציע בסיורים הבינלאומיים שהיא מקדמת.

ביקורה הראשון של הלהקה הראה לנו מה אפשר לעשות כשיש תמיכה מוסדית. אנאניאשוילי חזרה לטבליסי על מגש של כסף, בתסריט שמזכיר במשהו את הסיפור של אליסיה אלונסו בקובה, בזכות ידידותה עם צמרת המפלגה ובמיוחד עם קאסטרו שבו ובדרכו האמינה ובתמיכה זו הקימה להקה משובחת שנודעה בעולם.

 

להקת הבלט הלאומית של גיאורגיה אינה להקה קלאסית בסגנון העבר בתקופה הסובייטית, אלא בעלת אוריינטציה די פלורליסטית  בסוגה, אך לרקדנים יש טכניקה מוקפדת. כיום יש בלהקה שני תריסרי רקדנים, חלקם ממדינות אחרות. במיוחד בולט קאדר הרקדניות באיכותו, אם כי גם הגברים בלהקה מסתדרים מצוין בעבודות כוריאוגרפיות שדורשות לא רק טכניקה, אלא אמצעי ביטוי נוספים.

תחת השפעתה של המנהלת האמנותית ללהקה יש אוריינטציה אמנותית מסוימת אולי מעט שמרנית, אבל היה מרענן לשבת בערב שעמד בסימן מחול שהוא ריקוד במובן של ריקוד, מבלי להתעלף משעמום, כל עוד העבודות מספיק מורכבות ומיוחדות. למען האמת, יש לנינה טעם שמסמן דרך אמנותית ברורה.

העבודה הראשונה בערב הייתה 'טכס זעיר' ('Petite Ceremonie' (2011 של יוצר צעיר יחסית בשם מדהי ואלרסקי (  (Medhi Walerski. ואלרסקי היה שנים ב-NDT כרקדן ואחר כך החל ליצור ללהקה הבוגרת והצעירה. מאוחר יותר יצר עבודות ללהקות רבות אחרות.  העבודה מחולקת לפרקים שונים קודם כל בהפרדה נושאית מובהקת הנתמכת במובנים רבים על מוסיקה מוגדרת לכל פרק ולדוגמא מוסיקה של מוצרט, בליני, ויואלדי ורוג'ר והארט. שבא לביטוי לאו דווקא באופן צפוי באווירה, בדינמיקה אבל גם בדרגת החופש שהיוצר מצא בה.

האחדה נוספת באה מהסט המורכב מחמש עשרה קוביות לבנות שניתנות לניוד על הרצפה הלבנה. לואלרסקי חוש משובח לבניית קומפוזיציות ורצפי תנועה דינמיים, משתכפלים ומתחסרים. יש בעבודה מימד פורמליסטי מאד מחושב עם סטיות בלתי צפויות, הן בהתפתחויות אגרסיביות שקולה  על רקע שירה בווליום נמוך של מוסיקה לירית מוצפת רגש.

מצד שני, יש בעבודה מרכיבים משעשעים ומפתיעים לצד דקדקנות בפרטים שמאפשרת לו לתפור גם מוטיב 'סיפורי' צורני במינימום תנועה רפטטיבית.

העבודה המסכמת, האחרונה בערב זה הייתה לא במקרה 'שישה מחולות' (1986 ) של יירי קיליאן , עבודה פיקנטית על גבול החתרנות, יצירה משעשעת שאותה מבצעים הרקדנים בבגדים תקופתיים- בגדי שינה, למעשה שאותם כינה קיליאן "בגדים מוצרטיים"  כדי לדייק את השראת התקופה. העבודה עדיין מבוצעת מעת לעת בלהקות בעולם והביצוע של להקת הבלט הזו לא נפל מהביצועים שזכורים לי. חוט ישיר בין קיליאן וואלרסקי מצביע על עבודת אוצרות נכונה של אנאנאישווילי.

יש לציין את ההפתעה שהכין לנו יורי פוסוקוב, שבחר כמקור השראה את המוסיקה הגיאורגית המסורתית העשירה בטקסטורות , אם כי לא עליה הוא גדל. העבודה נקראת 'סאגאלובלי' (Sagalobeli ) בעיבודים מרהיבים ומעודנים של מוטיבים וכלים מסורתיים כולל מוסיקה פוליפונית אופיינית המבוצעת על ידי מקהלת גברים.

מן הסתם גם הוא פגש בעושר והמורכבות של המחול והמוסיקה המסורתיים של ג'ורג'יה הנוכחים בחייהם של כל המקומיים והם חלק חשוב ביותר בדי.אן.איי הלאומי שלהם. מרכיבים מהם חילחלו לעבודה עצמה והעניקו לה ערכים אמנותיים בעלי גוון ייחודי.

פוסוקוב שעשה קריירה מפוארת כרקדן מביא עידון מיוחד לתפקידי הנשים שיצר ששואבים מהפולקלור, אבל מורכבים הרבה יותר, משום שהוא אינו מחויב לערכים החברתיים המסורתיים בחברה הגיאורגית השמרנית שמשפיעים על שפת החירות האישית בריקודים משמרי המסורת.

יש בריקוד לדוגמא, סצינה פוערת עיניים כאשר קבוצת בנות חוצה את הבמה מימין לשמאל  בטפיפה זעירה על פוינט. אנחנו רואים את הבנות מהצד.  אחרי שהן מתקדמות הן מבצעות יחד פיתולי גו, בדומה לתנועת זחילת תולעת על הרצפה, רק בהליכה על פוינט עם חוט שידרה גמיש להפליא. רגע אחר כך הן מפרקות את האוניסונו ונדמות כחיות מיתולוגיות שצווארן מזכיר בנות יענה. כולן דקות, גבוהות וענוגות באופן יוצא דופן.

ואז הגיע הרגע לו ייחלנו, לראות את נינה אנאנניאשווילי רוקדת את 'מות הברבור' האייקוני של פוקין ( 1905). אלה ארבע דקות התעלות למוסיקה של סן-סאנס שבלרינות בכל העולם היו נותנות את ידן השמאלית כדי לבצע, ולו רק בגלל החותם הטבוע ביצירונת הזעירה הזו- עקבותיהן של אגדות הבלט לדורותיהן שזכו. הזכות להיכלל ברשימה הנחשקת הזו.

מסורתית, לא מעט בלרינות בוגרות הפכו לאגדה בזכות ביצוען ובהן מאיה פליסצקיה שהמשיכה לבצע את הפנינה הזו בשנות השישים שלה בארץ. לידה, נינה צעירה, היא רק לקראת אמצא החמישים.

בביצועה, זרועותיה מתפתלות ממרכז הגב כגלי ים סוערים, לא פחות משל כל אחת מקודמותיה, אבל באותו ערב, היא נראתה מעט נוקשה, טיפה מוגבלת ביכולותיה עד שהגיע לשניות האחרונות שבהם היא ביצעה סוג של כפיפה קדימה שאיבדה זרימה במקצת ונגמרה בתנוחה צדית לא נעימה לעין.

כאמור, הערב הסתיים ב"שישה מחולות' של יירי קיליאן מ-1986., הביצוע של רקדני הבלט מגיאורגיה  היה מצוין ועשה צדק לעבודה חיננית זו , שהייתה קינוח מענג לערב שהצליח להסיר את מחסומי ספקנות מיקדמית.

זה היה ערב עם להקה רפרטוארית בעלת מבחר עבודות טובות, גם אינן פורצות דרך, אך נבחרו לאחר מחשבה  וטעם טוב. עבודות בסגנון דומה של יוצרים חשובים הפכו לנדירות אצלנו, היורוצנטרים,  ולהקות רפרטואר על פי רב זוכות להערכת חסר הרבה יותר מדי מהר בגלל האקלים התרבותי של סצנת המחול המקומי וחבל.