צילום: ענבל כהן חמו , אורן לביא, פיני שניר

רוני חדש העלתה שוב את תכניתה הנוכחית 'כלוב לציפור' הכוללת שתי עבודות סולו שנוצרו במהלך 2015-2016.

מאז, עלו העבודות במסגרות שונות בארץ ובחו'ל ורוני חדש, היוצרת והמבצעת של עבודות הסולו האלה, אף זכתה לשבחים ופרסים בגוונים למחול, בתחרות הכוריאוגרפיה של 'מחול שלם' ועוד.

העניין שעוררו עבודותיה מובן לגמרי. ראשית, חדש היא רקדנית תמירה ונאה ובעלת יכולות גופניות מרשימות שעליהן נסמכת עבודתה הכוריאוגרפית.

נוכחותה הבימתית בשתי העבודות מאד מסקרנת ומרתקת לא רק בשל רמת הביצוע הגבוהה והמדויקת עד מאד, אלא לא מעט בזכות הבחירות האמנותיות שהובילו את חדש לפעול בשדה תנועתי מקורי, שאינו משתייך  לזרמים המרכזיים הפועלים כאן סביבה. ולא במקרה.

את אחד המפתחות להבנת אופן חשיבתה של חדש היא מספקת בעצמה. זה בא לביטוי בטקסטים שמקדימים את תחילת העבודה המחולית השנייה: goofey (2016) . כשהבמה עדיין חשוכה אנחנו שומעים קולות של ילדה המנתחת את 'סינדרלה' מנקודת מבט ביקורתית מורכבת לגילה, או את אורורה מ'היפהפייה הנמה' שכל תרומתה לטענת הילדה זה שהגיבורה הפסיבית ישנה מאה שנים ואילו אחרים, הם שמקדמים את העלילה.

קשה שלא לשייך את ההתפעלות מהילדה הדוברת, מהתפעלות מהצעירה הרוקדת חומרים 'שמחוץ לקופסה', כלומר, מחוץ לתפיסות הנפוצות.

בתכניה, חדש מצטטת שורות משירתו של פרננדו פסואה, שכולה אני מאמין צלול בזכות ואף בחובת האמן לחיות וליצור על לוח חלק: "אני משתדל להתפשט ממה שלמדתי, אני משתדל לשכוח את אופן הזכירה שלמדו אותי…."

מילותיו של פסואה משמשות נתב לשמו של המחול הראשון: Ani- Ma ובתעתיק לעברית: "אני- מה", שאלת השאלות.

חדש אכן בודקת בשתי העבודות, שהן למעשה שני חלקים של מהלך אחד, את השאלה הבסיסית הזו. בעבודה הראשונה, מבטה מופנה אל הגוף מבחוץ ויש בו בחינה של אובייקט מסקרן שיש לו נוכחות נפרדת מהמבט הבוחן.  בעבודה השנייה, המבט חודר פנימה ומבקש לחשוף רבדים של תהליכי נפש ותחושות, כמעט ללא מחוות גישור פנים-חוץ בפנים, שזו הדרך הנפוצה. חלק משמעותי מבוצע כשהראש שמוט לאחור ולא מאפשר קריאה באמצעות הפנים. כך, היא שומרת על סוג של אובייקטיביזציה גם בחשיפת שכבות אינטימיות ביותר, שיש בה התרסה.

בחלק הראשון של הערב, היא מרוכזת באופציות הגיאומטריות שמאפשרים לה מפרקיה הגמישים.  היא זולגת ממנחים פיסוליים לשלל זרימות אל קומפוזיציות 'מעניינות' נייחות. וכאלה יש לה במידה רבה, עושר רב של אופציות מרתקות וייחודיות.

בעבודה הזו היא מקיימת כעין דיאלוג בין האני המפעיל לאני המתפעל.

בחן רב, היא מתקדמת בחקר אברים, תנועות, תנוחות של גוף בחלל, תוך שימוש אינטואיטיבי מוסיקלי במיוחד של התחביר התנועתי שלה.

בעבודה השנייה – Goofy  (אנגלית, שם דמות מצוירת בסרטי וולט דיסני וכן בסלנג- שטות ) בתעתיק עברי- "גופי". חדש משחקת במילה, באותו אופן ששיחקה כשקבעה את שם העבודה הראשונה. Ani-Ma, מילה שאומרת גם "אני-מה" ובמשמעותה בשפה האנגלית "אנימה" הוא היסוד הנשי באישיות גברית.

שני השמות נבחרו בקפידה והם משמשים קוד לנושאים מרכזיים ביצירה, על ריבוי משמעויותיהם.

בעבודה "גופי"  משתמשת חבר באבני בניין תנועתיים שפיתחה בעבודה הראשונה, אבל נותנת  משקל לניסיון להביא בדיסקרטיות וברמיזות, חוויות אישיות, אינטימיות  שמוצגות בפתיחות כמו-ילדית, כביכול במודעות נמוכה, ומצד שני, חלקן נתפסות על ידי המבצעת כפרובוקציה ממוקדת, בשליטה, ברמיזה.

חדש היא ללא ספק יוצרת מוכשרת ומעניינת והיא מביאה למחול המקומי פלטה חדשה של גוונים.

אך קשה להימנע מתחושה שיש לה פוטנציאל לעשות דברים חשובים יותר, מורכבים ומרתקים.

בסך הכול יש בערב לכידות רבה במרכיבים, ההפקה מדויקת ותחושה שחדש משחררת לבמה, בדיוק את המידה המדויקת של מה שהיא מוכנה לחשוף, אחרי שקילה.

הערה:

מעניין היה לראות, שהעבודות הן בעיקרן פרונטאליות, במידה לא סבירה כמעט. לא מעט פעמים כשהמבצעת משתמשת במרחב, גם אם במשורה, היא צועדת הצידה  או מתקדמת לאחור, כשהחזית פונה לקהל. אני מניחה שזו לא החלטה אמנותית מושכלת, אלא תוצאה של שיקולים לא מודעים כמו, חיזוק תחושת ביטחון או שימוש-יתר בראי בזמן התהליך שבא לדייק את ייחודיות התנוחות ואת מקוריות הפתרונות. ובסוף, נשתמר משלל טעמים שונים.

את התמונות המלוות את הטקסט בחרה חדש. תמונות המייצגות היטב את שתי העבודות. בשלושתן היא מסתירה את הראש המוטה לאחור. למעשה היא מדגישה:  גוף-כן, פנים–לא.

מעניין.