צילומים באדיבות יח'צ

מסגרת 'הרמת מסך' כוללת במהדורה הנוכחית – העשרים ושמינית- שלש תכניות.

השנה נבחרו איציק גליל ומאטה מוראי למנהליה האמנותיים של מסגרת 'הרמת מסך'.

בערב הפותח, עלו לבמה שלש עבודות .

מסך 1, עבודה 1

שם העבודה הפותחת הוא 'בית שני 'Second Home   וזו יצירתם המשותפת של גיא שומרוני ויניב אברהם, שכבר יצרו יחד גם בעבר. בכותרת משנה, השניים מוסיפים קריאת כיוון : 'לקט מעשיות מקומיות'.

צורך זה בא לדייק משהו בשלב כה מוקדם וכן, להדגיש את משמעותה של כותרת העבודה הדו-לשונית, שמא הכוונה המקורית תוסט למקום שבו אין להם עניין לגעת.

הצורך לדייק מלווה את העבודה ההומנית, המרתקת, המופלאה הזו לכל אורכה.

על הבמה משמאל מוצב אובייקט שנראה בתחילה בשל מימדיו וצורתו כמלונה מושקעת בחצר שאדמתה מכוסה בעלים יבשים. במבט שני כבר לא טועים, זהו בית זעיר-מימדים ופרטיו הארכיטקטוניים מוקפדים, וזה כולל אדניות פורחות זעירות מחוץ לאדן חלון המטבח ושיח מימין.

מהדלת הקדמית משתחלים החוצה בזחילה ארבעת המשתתפים זה אחר זה כשגופם מוחץ עלים. הם מתמקמים בישיבה וראשונה קמה ורוקדת רייצ'ל אוסבורן ומסמנת את הקו הסגנוני שיבוא לביטוי בעבודה לאורכה ורוחבה. גוף מיומן, שספג מידה רבה של נהריניות, הטמיע ועיבד אותה למטען תנועתי בעל קול עצמאי, עשיר ופתוח שסופח בדרכו ביטויים ממקורות נוספים .

בכל אחת מתמונות המשנה ישנה תערובת שמורכבת מזרימה של פוזיציות מסוגננות לצד פרוק לפרגמנטים של המהלך, יש שליטה מענגת בפוטנציאל המכאני של הגוף וביכולתו להכיל התנהלות רב-כיוונית ולעבור מתנועה מהירה לקפיאה מדויקת.

גם בסולו הראשון של אוסבורן ובהמשך, בעבודת שלושת הרקדנים הגברים; יניב אברהם, ג'אני נותרניקולה וגיא שומרוני, אורח ההתנהלות על הבמה צובר עומק. העבודה מתקדמת בסדרת מהלכים ותת-תמונות, שהולכים ומצטברים לכדי נופי-אוירה שמרבדים את התמונה הגדולה. באופן קונסיסטנטי ויוצא דופן נשמר אופיו הייחודי של הדי אן איי האמנותי של צמד היוצרים, שהצליחו לנקות ממנו כל נראות של יפיוף וכל שארית של מאמץ.

יש תמונה אחת שאולי ממצה את המבט הויזואלי והתוכני המורכב של היוצרים. אוסבורן עומדת בפיסוק רחב וברכיים כפופות ויוצרת חלל מחומש בדומה לסקיצה של בית עם גג משולש בציורי ילדים. שלשת הגברים מגיחים מאחור וראשיהם מצטופפים בין רגליה. איור לספר ילדים, או מטפורה למנאג' א טרואה. מפגש רגליה סנטימטרים מראשי הגברים הוא אקט ארוטי וכאן הוא גם בית חם ואוהב לילדים, לחברים.

עבודתם של גיא שומרוני ויניב אברהם זכתה לביצוע יפהפה וללא רבב, של כל המשתתפים  בעלי הנוכחות האינדיבידואלית, בבואם לברוא ננו-יקום אגדי, אופטימי במובן הילדי, שמענג במעשה האמנותי שלו.

************

מסך 1, עבודה מס' 2 : POV

מאיה מכלל גלפנד היא הכוריאוגרפית של  POV, מילה שאינה מוכרת לי . אבל גלפנד מוסיפה בתכניה שעבודתה עוסקת בהיסחפות לעולם של חשקים, תחושות ורצונות. כולנו כסוס פרא דוהר לכל הכיוונים.

ואכן גלפנד ביחד עם עוד שלושה מבצעים ובהם טלי פרץ לאור, מיכה עמוס ומאטס ואן רוסום נחשפים בריבוע אור על רקע שחור כקבוצה בעלת נוכחות חזקה. הם לבושים בתלבושות המחברות חומרים שחורים אטומים יחד עם שקופים, בעלי נוכחות  בולטת ומתריסה שלה אופי קברטי. הקרדיט  למעצבת יולי דוידוביץ'.

הבעות הפנים רבות המשמעות ומחוות גוף דרמטיות בעליל באים לחזק את הסבריה של היוצרת בדבר עולם של חשקים. לעולם זה יש להוסיף מידה של נרקיסיזם, ארוטיקה וצורך בבולטות , כיוון  סגנוני שאינו נראה לעתים קרובות בין היוצרים העצמאיים.

מאחר והרקדנים חזקים ומיומנים, הרי שהיכולות אלה אינו חומקות מעיני היוצרת והיא דואגת להבליט את הטכניקות היותר וירטואוזיות של הרקדנים. את זה היא עושה תוך גיוון תנועתי במסגרת  הסוגה שבחרה לעבוד באמצעותה. ללא ספק יש לגלפנד כישרון ליצור קומפוזיציות, אבל היא מנתבת אותן במסלולים דומים ומוגבלים מדי, משטיחה בזאת את אמירתה.

על הבמה, גם ייצוג חשקים מרוויח מהבניית הקשרים והובלה לקראת תובנה מסוימת וכאן לא הצטיירה כוונה כזאת וחבל.

*****

 

מסך 1, עבודה מס' 3

אורין יוחנן עולה לבמה, נחושה לתת בראש שואוו כזה וואו.

עד כדי כך היא מוכנה, שהיא קורת ליצירה Shoot Me. טוב, לא מה שחשבתם. 'שוט מי' במובן של צלמו אותי ותעשו סלפי אתי עד כלות כוחכם, עד כלות כוחי. עד שתראו את הטרנד הטינאייג'י במלוא רדידותו.

עד שהמון צופים יעלו לבמה ויתמקמו בצפיפות ואף מאיים מעל גופה השכוב באופן מסוגנן, כזה שראוי לכוכבת ריאליטי שכמותה.

כאילו סלפי עם כוכבת ריאליטי הוא ערך כזה עצום, ששווה לבנות סביבו סאטירה כמו-פוליטית.

העבודה, במימדי סולו לעומת ים תכולת בנק המטרות  שהיא מציבה לעצמה במטרה להגזים, להגחיך ולקעקע, היא לא פחות ממשימה הרקוליאנית.

מה גם שהיא במו פיה יוצרת את המכשול אולי העיקרי שאימצה לעצמה וזה תועפות של טכסט שמשלב עברית ואנגלית במקצב של קלידי שחור לבן בפסנתר.

זה לכשעצמו, החלטה מעניינת ובוודאי לגיטימית, אלא שדי מהר המעברים הרבים בתוך המשפט משבשים את הזרימה, יוצרים מקצב צלילי מכשיל, מעיקים על העברת המסרים בגלל המכניות של בניית המעברים הלשוניים. החזרתיות, הגלישה לתבניות צפויות, ההתקלויות במעברים. בקיצור, בגלל שחסרה עריכה מוסיקלית לדיבור. דוגמא: "דיס איז הרגע" לעומת "זה המומנט". .

עם זאת יוחנן בונה כאן פרסונה בימתית שובת לב. יש כאן פן אישיותי חבוי של לוחמת קומנדו בגוף של רקדנית מעודנת. איזה יופי.

היא מתחילה בהכנת הבמה כמו פועל במה מהמניין, ללא גינונים, ללא מודעות יתר לנראות שלה מול קהל. ואז משעשעת אותו בשלב מוקדם איך לשפר יציבה באמצעות מעמד המחזיק גלילי סלוטייפ שקופים שבעזרתם היא מותחת כתפיים לאחור ומלמדת איך לבנות מהם אביזרי עזר לליטוש הליכה על עקבים. יש מעת לעת שנינויות וסממני הומור, אבל ההעברה מהבמה לאולם דורשת מיומנות גבוהה של הטלה (projection) של הטכסט.

יש לאורין המון רעיונות מעניינים, כמו קיבוע חיוך שלא נמחק באמצעות אזיקונים וקרסי תליית וילונות אמבט.  או כשהיא עורכת קורס קצר למרואיין פוטנציאלי מהקהל ומחליפה אתו תפקידים. החומר לא מספיק חזק? קחו משהו יותר טוב.

כשהמרואיין שואל אותה אם חשבה על ילדים, היא מתפוצצת עליו ושולפת מהתיק מקבץ דביק של בובות, לובשת אותו סביב גופה ומתחילה לתלוש איברים. הנה עפים ראשי תינוקות, ידיים ורגליים מושלחים באוויר. אם זו לא תשובה ברורה, אז מהי. עוד טאבו התנפץ.

היא מוכרת חלקים מגופה באמצעות סימון האיבר- נאמר, ברך שמאל- במרקר שחור ובסופו של תהליך מציעה את האברים לקהל במכירה פומבית: בשר תמורת שקלים. זוכרים את שיילוק? . הלך עוד טאבו.

Shoot Me  היא עבודה בהחלט מעניינת, סופר-מורכבת עד מסובכת, תוצר של יוצרת שופעת רעיונות. יוצרת נבונה וסקרנית, מישהי שרוצה להגיד המון דברים, לא רק להראות יכולות.

מבחינות רבות, נדמה כי המאור שאליו היא מכוונת הוא 'אוהבים ערבים' של הלל קוגן. אצלו הייתה אמירה מחודדת ששעטה על מסלול  מובנה בבסיס, כזו שמשתעשעת בהיפוכים והתהפכויות של הטכסט על פניו, ובמשתמע ממנו – מתחתיו. זה מודל מרתק ללא ספק.

בחלקים מסוימים, כמו סצנת צילומי הסלפי על הבמה, היא מכוונת ומדויקת. אך בחלק מהמקרים, חסר חידוד, הדמות דוהרת  לכמה מטרות-משנה בדרך ונוצר גודש בכמה צמתים, שיכול להיוושע מהמשך הליטוש.