צילום: באדיבות יח'צ

להקת המחול המודרנית הונג קונג מעלה מופע בעל שם מסקרן ומחייב במידה רבה : 365 דרכים של עשייה וביטול האוריינטליזם, שיצר ווילי טסאו בשיתוף קסין ליאנג וסנג גיגיה

הקדמה קצרה

המונח 'אוריינטליזם' שעולה תדיר בשיח תרבות ופוליטיקה של תרבות, עבר שינוי במאות האחרונות באופן שבו שוחחנו בעבר על הציורים של דלקרואה, על הקומפוזיציות של כמה מהאימפרסיוניסטים, או על המבט האוריינטליסטי בהאדרת דמותו של לורנס איש ערב, או לחילופין, המבט האורינטליסטי–רומנטי שאימצה לה מייסדת 'ענבל' , שרה לוי-תנאי.

כיום כמעט ואין לדון באוריינטליזם  מבלי להתייחס למושגים שהפיץ החוקר ופילוסוף אדוארד סעיד.

ציטוט מהאנציקלופדיה של הרעיונות: "הבניית המזרח כאוסף של מאפיינים תרבותיים, נפשיים ואסתטיים התואמים את האידיאולוגיה המערבית ואת ערכיה. מונח זה, שטבע אדוארד סעיד (Said) בספרו אוריינטליזם ([1978] 2000), מבקש לקרוא תהליכים של כוח פוליטי ותרבותי בהקשר למאבק בין אופני שיח ושיטות ייצוג בתרבות.

השיח האוריינטליסטי משתלב בשיחים ביקורתיים גובלים: פוסט-קולוניאליזם, פוסטמודרניזם ולימודי תרבות.  יחד איתם הוא מבקר את העמדה הדכאנית שנקט המערב ביחס לכל ה"אחרים" שלו,  ברמה הפוליטית, הנפשית והתרבותית"..

לפי סעיד אוריינטליזם מביא דעה קדומה אירוצנטרית. לטענתו, מסורת ארוכה של דימויים רומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערבית, העניקה באופן עקיף הצדקה לשאיפות האימפריאליות האירופיות והאמריקאיות במזרח.

מה בתכנית

בתכניית הערב נאמר כי המושג 'מזרח' מתייחס בעיר למדינות אסיה ואילו המונח 'מערבי', לאירופה וארה'ב. המערביים תופסים את תרבות המזרח דרך דימויים המוכרים להם כגון בודהה, קליגרפיה, פאנג שווי, צ'ופ סטיקס, אמנויות לחימה, שרוולים ארוכים ( על במה), דרקונים וכן הלאה.

בהערה צדדית: לעיניים המזרחיות יש הרבה יותר מידע בכל הקשור לאביזרים והדימויים המוקרנים ולכן יוכלו להבחין בנושא משני כמו ארבע עונות השנה. –קרני הנוצות הארוכות מעל הכובע האדום מסמלות את הסתיו, לדוגמא. לכן אני נזהרת ליחס משמעות היסטורית לשימו בחרב מסוימת, או בטקסטורת המניפה-.

הכוריאוגרף מבקש באמצעות המופע האקזוטי – המשתמש בדימויים הנ'ל וממציא כמה משלו, שאינם מדייקים את המציאות-  לפקפק בסקרנות המערבית בנוגע למזרח.

זו דרך מעודנת מאד לבקר את  נקודות המבט המערביות ומרב זהירות, נימוס ואי רצון להתמודד עם ביקורת ישירה, ווילי טסאו מביא לבמה מחול מתוקתק להפליא, מבוצע לתפארת ומלא בקלישאות תיירותיות עד זרא, אך מבלי לומר את משנתו בליווי קריצה הגחכה,או סרקזם והתוצאה היא מעין שעטנז "לאס- ווגאסי" ובו אוסף רציף של 'נאמברים' בעלי אפיון עיצובי אחר, בתנאי שיעובד מצבעי אדום, אדום ומעט נגיעות בשחור ולבן ( בחגורה למשל).

אין להכחיש, העיצוב- שפתיים יישקו: פרטי סט וריהוט , פריטי לבוש, פרטי אביזרים ובהם סרטי משי, שרווליי שלושה מטר, ראשי דרקון, שמשיה ומניפות, כלי נגינה צעצוע והרשימה עוד ארוכה.

גם הביצוע ממש טוב, מדויק, ממושטר להפליא.

צודק הכוריאוגרף שהיו על הבמה גם מרכיבים שאינם אוריינטלים במשורה, כנהוג בלהקות רבות מבמזרח- פארדון על ה'המזרח'-.

הויזואליה כה דומיננטית, עד שלקח זמן להבחין שהמוסיקה משתמשת אמנם חלקית בסולמות מזרחיים לעיטור, אבל גוף העבודה בא מאוזניים ולאוזניים מערביות. –מוסיקה ששימשה היטב את המופע. לקראת הסוף היה גם דואט פסוידו-אירוטי וכנראה ביקורתי על יבוא תרבות מערבי ולשם כך על זוג רקדנים בבגדים ותסרוקת מערביים. הדואט, שהיה בוטה מהרגיל בלהקות סיניות וצנוע, במושגי אירוטיקה 'מערבית', הזכיר לי את הטענות שמשמיעים לנו רבים מהמגזר הדתי שמדברים על יציאה ל'תרבות רעה' המיוחסת לחילונים, מבלי לספור העוולות, אלימות, גניבה ושוחד המתרחשים בפרוזדורי הממסד והחברה הדתית.

בעוד סעיד מבקר בחריפות את אופני המבט המערביים באשר לתרבות המזרח  ושימוש בהם כדי להצדיק עוולות כמו קולוניאליזם, נתלה בו ווילי טסאו ותוקף את המערב על האופן הרדוד והקלישאי שבו הוא מבין את תרבות המזרח. כמדומני.

לשם כך הוא יצר מופע עשיר, סופר-מקצועי, שמורכב מקלישאות, שיש בו הנחה שהוא עצמו רואה את האחר, כלומר את הצופה המערבי, באופן שונה מאופן מבטו של הקהל המערבי בעבודתו..

אולי בכלל מה שייחרט בזיכרון הוא לא הדיון: היה או לא היה מחול על עשייה וביטול האוריינטליזם, אלא השימוש הכפול ביחס להעצמת האסתטיציזם .

.