צילום: דגנית ארטמן

עבודתו החדשה של רועי אסף ' שתי מערכות לעיוור', מגישה לנו יצירה שבנויה פיסות פיסות, כעין מעשה טלאים קליידוסקופי. זהו תוצר של שיתוף פעולה הדוק עם קבוצה מגוונת של שבעה רקדנים. במהלך הערב, הולך ומתבהר המבנה השלדי של העבודה וכן המהלך הדרמטורגי שלה, שהם הצפנים של היצירה שעושה מהלך מעניין ומקורי.

לעתים קרובות העבודות שמשתייכות בגדול למחול העכשווי, מוגשות לקהל כיצירות מבוססות תנועה ויש נטייה לראות אותן כיצירות מופשטות, שיש או אין מאחריהן איזה 'סטורי ליין'. בפועל, חלק ניכר מהיוצרים משתמשים במילים ובדימויים כדי לדייק את כוונותיהם בזמן הפיתוח ובוודאי בתקופת החזרות ושם יש מרחב הולך וגדל של שיתוף פעולה עם הרקדנים שתורמים בעיקר את פיתוח תגובותיהם הסומטיות לכוריאוגרף בשלב הדיאלוג היצירתי ועל כך הם מקבלים קרדיט של יוצרים-שותפים. כקהל, התהליך שמתרחש בשלב המטרים, נותר עלום ואינו נחשף על הבמה.

השם המסקרן שבחר רועי אסף מציע לצופה כמה אפשרויות בבחירת המילה 'מערכות', שמפנה לעבר דימוי של מערכות בקרב או מערכה במחזה בימתי. רק במחצית השנייה של הערב  נמצא המפתח לבחירה. ואכן, העבודה מתחלקת לשני חצאים מובחנים. * זהירות ספוילר!

 על הבמה של סוזן דלל נתחמה במה משנית במרכזה. כמה רקדנים מתקרבים אליה במהוסס, עדיין בתחום המואר חלקית מחוץ לאזור התחום. אחר כך כל אחד ימצא את עצמו במרכז, שם הוא מתחיל לבצע כמה מנטרות תנועתיות שיבססו את הפרסונה הבימתית שהוא בונה ולדוגמא, אוליבייה קורט מסה משכללת את אמצעי הפיתוי שלה במבטים, בפתיחת ברכיים סוגסטיבית. ג'ואל בריין באזור הנוחות שלו המוכר, גם הוא מציע מיניות במבט כפול- של הכלה וסרקזם ומדיסון הוק מרפרפת כשפירית קלילה, מלאכית, לא מוחתמת.  כך גם האחרים, אבשלום לטוכה, סרג'יו דיאז, ענת עוז וקלווין הו. המערכה בנויה על  משפטי תנועה קצרים, על כניסות ויציאות רבות של מבני-משנה מתחלפים, על הליכה על קצהו של רעש ויזואלי חסר פשר ועם זאת מתוזמר בדקדקנות עילית.

לתחושה של מחול שאינו צמוד נרטיב, מצטרפת בחירה בתלבושות טריקו בגוון העור לנשים ולגברים, תלבושת שלא מוסיפה מידע, חסרת סממנים מקומיים, מעמדיים- תרבותיים ספציפיים.

בפועל, כל המחצית הראשונה מוקדשת לביסוס הנוכחות האישית של כל המשתתפים, שרובה באה לביטוי באותם משפטי תנועה אישיים שחוזרים בוריאציות ואף מהדהדים בגושים המתחברים ומתפרקים של המשתתפים, ומאפשרים חיבורים מלאי דמיון וזריזים של שניים או שלושה רקדנים. כל המהלכים הללו, מאירים את תהליך החשיבה הכוריאוגרפית והאופן שבו נארגים כל הפרגמנטים יחד.

המערכה השנייה מתחילה ולבמה מצטרף קריין, זיו גידרון, בתפקיד "המספר" שעומד מאחורי פודיום ומדבר בשטף שלל טכסטים ועל רקע דבריו חוזרים רקדני המערכה הראשונה על התכנים התנועתיים של המערכה שרק הסתיימה, שנית. הם חוזרים על משפטי התנועה שהרכיבו את הדי אן איי של הדמויות שנבחרו ואת האינטראקציות שביניהם. הרובד הנגלה לעיין מקבל כעת עיבוי מפתיע במשפטים המורכבים ממילים ואמורים לספר לנו מקטעי סיפור שחושפים את הקונטקסט והסאב טכסט של הנראה לעיין. כלומר, 'שתי המערכות לעיוור', הם מעין שפה חדשה במשחק. זהו "כתב ברייל" לעיוור שדואג לכל אחד מאתנו הצופים, שעל פי הפרספציה הזו, הם כעיוורים, כלומר, רואים אבל נשארים בחשיכה מבחינת ה"אמת". חסרי מידע לגבי מה שנאמר שהיה, בין אם היה או לא.

עכשיו, צריך לברר האם התיזה הזו היא בעלת תוקף. היום, עשרות שנים של צפייה במחול מבוסס תנועה ( ומוסיקה), צופי המחול מאמצים לחזה מחול שאינו מלווה בליברית כאמנות שיכולה לרתק, לרגש, להעלות מנבכי הנפש תחושות; מצבים אמפתיים, דרמטיים, אירוטיים וגם רבדים מורכבים בהרבה, של חשיפת פרספציות וקונספציות  שכלתניים לגמרי, מעבר לקו, נפח ומקצב.

הטכסטים שוטפים את האוזן בים של מידע שזורם במקביל לתנועה שעל הבמה. ברור שהוספת ההקשרים והביאורים- והמעניינים שבהם ואלה שהצלחתי לקלוט. לא כולם –  הם כמו עמוד הפתרונות של שאלוני טריוויה בעיתון. ,אהה" אתה אומר לעצמך, הנה אבשלום לטוכה הוא גיבור מלחמה, או לא. שהרי מה שנאמר על הבמה, נכון על הבמה. אין הוא מחויב לנסח מציאות שקשורה ספציפית ללטוכה הרקדן. אבל לך תדע. אולי אלה מילים שהוא העלה מעולמו, הביא וחשף בנדיבות לשימושו של הכוריאוגרף? או שלש זוגות רגליים שהניעו את זרועותיה המעודנות של מדיסון ובדמיוני חשבתי שהיא מלאך. מסתבר שזו יונת השלום. יפה, אבל כמה זה חשוב לי? האם הדימוי שעלה בראשי משמעותי פחות מזה שמדיסון חשבה שהיא מבצעת?

 האם אוליביה קורט מסה באמת עלתה לארץ מצ'ילה בעקבות האהבה, האם הסיפור שלה נגמר כמו ששמענו רק הרגע?, האם זה חשוב? האם די בכך שהסיפור מתחבר לאותה פרסונה שנבנתה על ידה לאורך המערכה הראשונה?

במלך המערכה השנייה מצטבר גוף מידע גדול מאד ומאחר והוא הגיע מהרקדנים של ההפקה הישראלית וגם מקבוצת הרקדנים שרקדה את העבודה בגרסת המקור המקוצרת שלה מלפני שנתיים במסגרת קו-פרודוקציה של הביאנלה בליון עבור להקת המחול L.A. Dance Project , הרי שמספר תורמי הטכסטים מגיע לעשרים ואחד.

רועי אסף משאיר לנו את שמיכת הטלאים הצבעונית, העשירה והיפה למרות או בשל עשרות הפרגמנטים שממנה היא עשויה, מרובדת כדבעי באמצעות הכלי המילולי. היא מרצה את הקהל שיוצא וגודש מידע  ויזואלי וטכסטואלי בידיו. זה היה בהחלט ניסוי מעניין ומקורי שנעשה בכישרון רב בכל מובן  והצליח לסגור מעגל שהחל ונגמר עם כותרתו המסקרנת..