צילום: Olivier Houeix
להקת בלט ביאריץ בביקור שלישי בישראל, מעלה הפעם את 'סינדרלה', בגרסתו של ת'יירי מלנדן (Thierry Malandain ), מנהלה האמנותי של הלהקה, עם המוזיקה של פרוקופייב.
סגנונו של מלנדן משתייך לסוגה שהולכת ונעלמת באירופה של בלט ניאו-קלאסי, ובסוגה זאת הוא יוצר לא אחת גרסאות משלו לבלטים מוכרים. מטבע הדברים הוא משמר הרבה מהשפה והפוזיציות הבלטיות בשלוב חומרים חדשים. כאן הוא ויתר לחלוטין- למעט בתפקיד המשני של הפיה- על נעלי פוינט.
את הסיפור של סינדרלה מכירים כולם ואין בעיה לתמצת אותו בשניים-שלושה משפטים, מבלי להחסיר דבר. הרצף הסיפורי נשמר ביצירה, אבל כדי למלא תכנית, יש צורך בהרבה מחול שלא יעמיס יותר מדי תכנים של עלילות משנה, מאידך, מה כבר אפשר לרקוד לצדה של סינדרלה שאמורה להבריק רצפות ולנקות תנורים. 
ההחלטה הכי טובה של מלנדין, הייתה לתת לשלושה גברים מסוקסים לגלם את האם החורגת ושתי בנותיה המכוערות. נכון שרבים עשו כך לפניו, אבל לא בדיוק כמוהו . שתי האחיות: Frederik Deberdt and Arrnaud Mahouy, העניקו לנו רגעים וולגרים- קומיים מקסימים לא מעט בזכות המימיקה שלהם. האם, אללי, נאלצה לגלם אישה מרשעת, שגם מתחרה על תשומת לבו של הנסיך ומבקשת לנסות למדוד את סנדל הזכוכית, שבבלט ביאריץ היתרגם ל"נעל לק שחור עם שפיץ ועקב סטילטו" שנראה טוב רק על מישהי כמו מילאניה.
וכך נולד העיצוב מקורי והמפואר של הבמה- שלושה קירות לבנים מצופים בנעלי עקב שחורות תלויות בגריד מדויק, כמו טאפט, שגם מצטלם טוב וגם מגיב נהדר לתאורה הכחולה מלמטה. 
במרווחים הגדולים בין התפתחות העלילה בת שני המשפטים כפי שכבר ציינו, טווה מלנדין סצנות שלרובן אין כל קשר לשום דבר, המצאה שהתפתחה יחד עם הבלט הקלאסי במיטבו ובו מוקדש זמן לרצף ריקודים שמטרתם לענג את העין ולגוון את הבלט- בהנחה שאנשים צריכים שעשועים הסוטים מהנרטיב המרכזי, כמו שבארוחה הראויה לשמה, נהוג להגיש שעשועי חיך כעין מקבילה של ה'דיברטיסמנט'. וכך סצנה רדפה סצנה. קודם באו תופרות ועטפו את של בנות המשפחה הגרעינית –החורגת ביריעות בד שאתם תמיד אפשר לעשות כבר משהו מתנפנף. אחריה היה קטע עם המורה לבלט ותלמידותיו ושתי האחיות המנסות לפלרטט אתן למרות שהוא לא מגלה בהן עניין.
מאי שם נכנסה חבורת סטודנטים – כך לפחות כתוב בתכניה- , וגם שדונים, אבל לחוד. בא גם צרצר או שניים או יותר, וכמה מעונות השנה באו לבקר ועוד היריעה ארוכה. והנה קרב הסוף וסינדרלה מביאה בקופסת קרטון את הנעל התאומה לזו שמחזיק הנסיך ובא לציון גואל.
להקת ביאריץ זוכה לפופולאריות בזכות העבודות של מלנדין שיש להם קהל, בזכות המיומנות, העין טובה לעבודה בחלל, הרבה דמיון ורקדנים טובים למדי. לאור התגובות של הקהל, הוא ממשיל לקבל אינספור שפגאטים שנדמה כי באו במקום סימני פיסוק (סליחה על כפל הלשון). יש סברה שמספר השפגאטים והנפות רגל בתקווה האופטימית להגיע עם הפוינט לזנית, שווה למספר הנעליים שבתפאורה.
דווקא שני הרקדנים המגלמים את סינדרלה ( Patricia Velazquez ) והנסיך שלה ( Daniel Vizcayo ) לא הבריקו. פטרישיה ולסקז היא הנערה המתוקה מהבית השכן, היא ממש בסדר, אבל לא מצליחה להבריק. לא היא ולא לבן זוגה דניאל ויזקאיו, אין כאן טכניקה מרהיבה וכריזמה בימתית שמספיקה כדי להחזיק במה בלי עזרה. אפילו מלנדין , בדואט האוהבים שבסוף, לא הצליח לבנות דואט עם בשר שיעבור את גבול הבמה החוצה, לפחות לא עם הקאסט שקיבלנו. 
הלהקה בסך הכול הקרינה חן ונציין כי הקהל השיב לה בחמימות רבה.