צילום באדיבות משרד יח'צ
השבוע חזרה להקת הבלט מג'נבה – Le Ballet du Grand Theatre de Geneve – לביקור נוסף, כשלש שנים אחרי ביקורה הקודם במסגרת מהדורת 2013 של 'פסטיבל ישראל'.
ללהקה מוניטין רב בין להקות הרפרטואריות באירופה ובאמתחתה רשימה ארוכה של יוצרים מהשורה הראשונה שעבדו אתה ויצרו במיוחד עבורה יצירות חדשות. אין כמעט יוצר בעל שם שלא עבד עם הלהקה במהלך חמישים השנים מאז הוקמה.
ולכן עולה וצצה השאלה מדוע החליטה הלהקה להעלות בביקורה השני, פעם נוספת, את עבודתו של אנדוניס פוניאדאקיס 'גלורי', למוסיקה של הנדל שהתווספו לה עיבודים ותוספות קטנות של ג' טארידה ( Glory by Andonis Foniadakis ) , יצירה ארוכה ( 62 ד'), לצד עבודה קצרה של יוצר מוכר פחות.
אילו היה מדובר ביצירה מופתית במלוא מובן המילה, ניחא. אבל עבודה זו של יוצר מוכשר ללא ספק, גורמת להטייה מהותית באופן שבו הקהל הישראלי יוכל להכיר בערכה של הלהקה הזו. כאן, היא מציגה הליכה השביל סלול ודרוך היטב, עם הצצות החוצה מהסוג ההססני.
וכך מצאתי בביקורתי על התכנית של בלט ג'נבה באתר ריקודיבור https://dancetalk.co.il/?p=1052 בעקבות פסטיבל ישראל 2013
": אנדוניס טווה מארג סבוך של קומפוזיציות משתנות תוך תנועה מתמדת, רב מוקדית, שבהן לא היה מנוח לעיין. מבחינת הרקדנים, העבודה מאתגרת, הן מבחינת מורכבות השפה והן מבחינת השינויים שמתקיימים במרחב ללא לאות. עם כל העניין במעקב אחרי המתרחש, הגודש, המשך והאינטנסיביות היו בעוכרי העבודה. בשלב מסוים אי אפשר היה להבחין מי מניף רגל או נפנף בזרועות וכל זה יצר סוג של רעש, רעש ויזואלי, כמו בתחנה מרכזית. זה אולי תוצאה מכך שאנדוניס מנסה לייצר מורכבות צורנית ופרטנית שמושפעת מהמוסיקה של הנדל על נשגבותה." מאי 2013
'גלורי' , ב-2016, בוצעה לאחר ההפסקה, ואחרי העבודה הראשונה של הערב- אור LUX- של הכוריאוגרף הצעיר קן אוסולה ( Ken Ossola ), עבודה שניכרת בה מיומנות טכנית לא מבוטלת. שתי העבודות חורגות במשהו מהשמרנות הברורה של הריקוד הניאו קלאסי בעבר. עם זאת, כן ניתן לומר שהערב בסך הכל הצביע על שמרנות יחסית, שמבוססת בסופו של דבר על סוגה נפוצה, מיינסטרימית, שהיא גרסה מתקדמת לריקוד הניו קלאסי מהמאה שעברה, שמשמר הרבה מתפיסות הגוף של הבלט ונשען על תבניות מוסיקליות של מוסיקה קלאסית, יחד עם אנרגיות של מחול עכשווי כגיחות סיגנוניות שמאתגרות את קצבי הרקע.
כמו כן בסוגה זו מרבים לראות מבצעי ברוורה הכוללת הנפות מרשימות של הפרטנרים, הנפות רגל תכופות כעיטור ובכלל, הרבה יותר מדי מרכיבים, כולל קומפוזיציות שתפקידן עיטורי רקע, חילופי תלבושות ללא ביסוס תוכני והותרת רושם יותר באמצעות טכניקה ופחות תוך פיתוח של קשר בין המבצע ( פרפורמר) והמבצע (אופרציה).
הפתיחה של 'אור' על רקע הרקוויאם של גבריאל פורה הייתה מאד מבטיחה, עם מתח בין תפקיד הקבוצה כגוף אוניסוני שמתוכו נורה הדואט הראשון. במהלך שלושים הדקות הבאות היו מספר הזדמנויות לעמוד על טיבם של הרקדנים המובילים. בעבודה הזו בלטו שתי רקדניות חזקות ומאד שונות מבחינת הנוכחות. מדלין וונג ויומי איזאווה. באחרונה, היה מרכיב מתריס ומאתגר באופן הביצוע, כאילו ריתמוס פנימי מכתיב לה מהלכים בהדגשי קצב מפולפלים משלה, שעוררו סקרנות. 
לא הצלחתי לעמוד על טיבו של מיצב בקצה המרוחק של הבמה והיה מורכב כנראה מכבלי חשמל מאוגדים התלויים מהתקרה ובתחתיתם גוש פירמידלי של גופי תאורה חבויים.
עבודתו של של פוניאדאקיס, 'גלורי', מקרינה בשלות ומיומנות רבה. גם כאן מעמדי הפתיחה עוררו סקרנות ותקווה. היה יופי באופן שבו אנדוניס הכניס לבמה את הרקדנית הראשונה דרך אלומת אור זוהרת שבנה מעצב התאורה הפיני המוכשר מיקי קונטו ( Mikki Kunttu ) . גם התלבושת השחורות של המערכה הראשונה שעוצבו על ידי טאססוס סופרוניו ( Tassos Sofroniou ) היו יפות ביותר. אם כי כבר שנים, יש המלבישים את הרקדנים והרקדניות בשמלות ו/או חצאיות, זה כמעט תמיד עובד, במיוחד אם הרקדנים עצמם נהנים להסיט את הבד השופע מצד לצד, כצללית עצמאית המלווה את תנועת הרגל. באחת הסצנות הראשונות, שלל השובלים השחורים המתנפנפים שליוו את הרקדנים, דמו להילולת מכשפות חורשות תעלולים בלילה בלי ירח. גם כאן, כמו בעוד כמה סצנות, תחושת הכאוס הבימתי הסתיימה בקומפוזיציה סטטית מקסימה.
בשלב אחר, אנדוניס יצר תמונה מעט סטטית הבנויה מצלליות הרקדנים, כך שהזכירו מגילת פאפירוס מצוירת, צהבהבת, בזכות התאורה. זה מאד יפה, אבל האם זה אינטגרלי לשפה המוליכה את העבודה הנוכחית? ככל שהיצירה התמשכה, כן התחזקה ההרגשה שהחלטות רבות נתקבלו על סמך הרושם החיצוני. במהלך השעה היו כאמור יותר מדי חילופי תלבושות, יותר מדי חזרות על אותן הנפות וירטואוזיות של הפרטנריות ומצדן, יותר מדי הנפות רגליים בחוזקה, שוב. נדמה שאנדוניס אוורר ארסנל שלם, מהלך שהשפעתו דווקא התפוגגה במהלך הערב.